ומה על כאב האם היהודיה?

קראתי את הספד אימא של ריצ'ל קוריי המבכה את מותה של הבת ב"פעילות השלום" ברפיח. ואכן, מכתב האם נוגע ללב. אני מאמין לה. אבל האם היא יודעת את האמת? האם היא יודעת למה שימשו אותן מנהרות עליהן הגנו אותם "פעילי שלום". האם אמה של קורי יודעת שהבת נהגה להניף כרזות המעודדות את הפלשתינים לרצוח ישראלים? על הכרזות שהניפה ריצ'ל וחבריה נכתב - הישראלים רוצחים ילדים פלשתינים! הכרזות הונפו מול המתאבדים הפלשתינים בפוטנציה - ברפיח, ובעזה, ובשכם, ובג'נין. האם האימא יודעת ש"פעילי שלום" היו שותפים לפיגוע ההתאבדות בבית קפה על הטיילת בחוף ימה של תל-אביב? אני מאמין לכאבה של האם. ומה עם כאב האם היהודייה שאיבדה את הבן או הבת לפעמים את שניהם? ומה עם כאב האב או האח של ילד שנהרג סתם כך ברחובות, כי היה ברגע הלא נכון כשהמחבל הגיע עטוף בחגורת הנפץ? מה עם הילדה שנהרגה בכניסה לדיסקוטק בדולפינריום כי רצתה לרקוד, כי רצתה לאהוב, אבל במקום אלו המתינה במקום הלא נכון בזמן לא נכון. ומה עם הצעירים שישבו במסעדה הלא נכונה? למה יקר לנו גורלו של מי שקופץ אל מותו תוך פעילות מכוונת המסייעת להרג של ישראלים? ואני תמה, האם גם מותם המיותר של ילדים ישראלים מעסיק את אמה של ריצ'ל? או את העיתונות הישראלית? בטח לא את העיתונות האירופית, שלא לדבר על הנאורים "פעילי שלום" מסביב לעולם? וחבל שגם בתוכנו יש המסייעים להם מתוך עיוורון. פעם הרגו אותנו בגלל שחינו באירופה. היום כי אנחנו חיים במדינה שלנו, כי רצינו מדינה שתדע להגן עלינו, כי לא רצינו עוד פעם שואה. הכיבוש עליה מדברת אימא של ריצ'ל - הושג לאחר ששלוש מדינות ערביות, מצרים, סוריה, וירדן, הקיפו אותנו בצבא רב ביוני 67'. אני זוכר את התחושה בצנחנים, בפרדסי נס ציונה. חשבנו שסופה של המדינה מגיע. יש להם סיבות טובות לרצוח. בגלל היותנו יהודים, או ישראלים, בגלל כיבוש, או בגלל בוש, או השד יודע מה? בכל פעם הסיבה שלהם מוצדקת, בסיוע "פעילי שלום" בעולם ובישראל. ואותי לא מעניינת הסיבה. אני רוצה לחיות. אתמול סעדתי במסעדת פלאפל קטנה ברחוב ראשי בגבעת שמואל. על הדלת היתה ממסוגרת תמונתו של חייל ישראלי, צעיר יפה תואר הדומה שתי טיפות מים לצעיר שהכין לי את המנה. על תמונה היה כתוב "נהרג על-ידי צלף, גוש קטיף - אוקטובר 2002". השאלה היתה כמעט מיותרת. אבל שאלתי על הקשר, והוא אמר לי - זה אחי. לא היה צורך להמשיך וגם לא רציתי - העיניים של הצעיר שהגיש לי את המנה דיברו. אני כותב ובוכה.