הכניסה לבית העלמין נחלת יצחק היתה חסומה מכל עבריה. עשרות אנשי ביטחון קשוחים הקיפו בטבעת הדוקה את המקום, מותירים רק פתח צר, שהמעבר דרכו היה כרוך בבדיקה קפדנית, פולשנית, מעצבנת הגם שמובנת.
השמש הקופחת והחום המעיק הוסיפו לעצבנות. אשה אחת איבדה קור רוחה והתעמתה בקולניות עם שתי בודקות. לא הרחק מן הכניסה המאולתרת והשמורה, כאילו היה זה משרד ראש הממשלה, ניצבו מפגינים צעירים עם חולצות "לא מוותרים על ארץ-ישראל השלמה".
אז משרד ראש הממשלה - זה לא, אבל בפנים, בצל עצי ברוש זקופים וקודרים, אכן כבר ניצב ראש הממשלה ולצידו שר החוץ, יו"ר הכנסת, עוד שניים-שלושה חברי כנסת וביניהם דב שילנסקי, אל מול קהל בן כמה עשרות ותיקי המחתרות, רובם כבר מתקרבים לשמונים ומעלה.
לפני 55 שנה הופגזה ספינת הישע "אלטלנה". תותח ומקלעים של צה"ל ירו לעברה מן החוף. על סיפונה היו כמה מאות עולים-לוחמים ועימם מפקד האצ"ל מנחם בגין. הפקודה ל"תותח הקדוש" ניתנה מפי ראש הממשלה דוד בן-גוריון.
על הביצוע פקד יצחק רבין. מן היריות נהרגו 16 מאנשי הספינה. הם עלו למדינה שזה אך קמה והעלו עימם כמויות עצומות של נשק, לסייע במאבק נגד הפולש הערבי ובמיוחד בלחימה על ירושלים.
הם לא זכו לכך. "קבלת הפנים" לה זכו מאחיהם על החוף נסתיימה באסון נורא. האסון עלול היה להיות כבד עוד יותר, אילמלא מפקדם, מנחם בגין, שהיה על סיפון ה"אלטלנה" אל מול חוף תל-אביב, וגם הפעם, באחריות בל תשוער, מנע מלחמת אחים. הספינה בערה, הרוגים ופצועים מדממים היו מוטלים על החול והנשק ירד למצולות.
זה היה בשבועות הראשונים לקיום המדינה. שמו של אחד הנרצחים זכור לי במיוחד - אברהם סטבסקי ז"ל, הוא אברשה, קרבן עלילת הדם, שהשתוללה ביישוב 15 שנה קודם לכן, מי שהואשם ברצח חיים ארלוזורוב ז"ל בדיוק לפני 70 שנה. אף רצח זה ארע על שפת ימה של תל-אביב ונוצל על-ידי השמאל להעליל על חברי התנועה הרביזיוניסטית.
ביוני 1948 שוב נולדה עלילה מצד אותו מחנה שמאלני בהנהגת אותו איש, בן-גוריון, ושוב אחד מקרבנות העלילה היתה אותו אדם יקר, סטבסקי. הפעם הוא שילם בחייו. הפעם לא נפשו, כי אם גופו נרצח. זה באותו מקום ממש שבו נפל ארלוזורוב...
במושב מל"ל, בימים האפלים שלאחר רצח ארלוזורוב, היתה רק משפחה אחת שיצאה נגד העלילה. משפחת שיינרמן, ולימים שרון. באותה ישיבת הממשלה מלפני עשרים שנה, שבה נתקבלה הצעת ראש הממשלה בגין להקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר פרשת הרצח, סיפר שרון בהתרגשות איך הוחרמו הוריו על ידי חבריהם למושב, על כי הלכו נגד הזרם, יצאו בתקיפות נגד העלילה על שלושת הרביזיוניסטים.
בבית העלמין נחלת יצחק טמונים שלושת קרבנות עלילת הדם. סטבסקי, שכבר היה בגדר נידון למוות, טמון בחלקת חללי "אלטלנה". את חייו הקדיש למען העלייה הבלתי ליגאלית, למען הצלת יהודים מאירופה. כאשר "עשה עלייה" בעצמו - לא זכה. עשרות מטרים מן החוף הנכסף, כאשר בתי תל-אביב ניבטים לנגד עיניו, השיגוהו כדורי קין. עליו ועל חבריו הונחתה עלילה חדשה - נסיון לפוטש נגד ממשלת ישראל החוקית...
קברותיהם של ה-16 מצויים בחלקה הצבאית, בין לוחמי צה"ל, חללי הלחימה בפולשים הערביים. על המצבות חרותה שנת מותם - 1948. כמדי שנה בשנה, אריאל שרון בא לכבד את זכר חללי "אלטלנה". ראש הממשלה, כמוהו כיו"ר הכנסת, נזקקו למעמד זה כדי להזכיר את דברי מנחם בגין, כי יהיו חילוקי הדעות בינינו קשים ככל שיהיו - מלחמת אחים לעולם לא! זהו הצו, זהו המסר העיקרי שיצא הפעם, ובעוצמה רבה, מן האזכרה לחללי "אלטלנה".
זה היה ביום חמישי שעבר, בשעה חמש אחר הצהריים. באותה שעה ממש, ליד קרית אתא, התקיימה אזכרה נוספת. אירגנה אותה העמותה להנצחת מורשת לוחמי לח"י, ל-11 חבריהם שנפלו בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבות במפרץ חיפה לפני 57 שנה. הרכבות שירתו כמובן את השלטון הצבאי הזר של בריטניה.
וביום חמישי שעבר, בשעה חמש אחה"צ, בבית עלמין נוסף, במושב שאך לעתים רחוקות נזכר שמו בחדשות, ליוו החברים ובני המשפחה למנוחות עולמים - אב, בעל וחבר. בשעה 6 בבוקר באותו יום עוד היה אבנר מרדכי בחיים, מתחיל את שיגרת יומו במכולת של המושב. כעבור דקות ספורות זיהה את המחבל-המתאבד שנכנס לחנות, ונהרג בפיצוץ המטען. אלמלא עירנותו של אבנר, היה המחבל שם פעמיו לתחנת האוטובוסים הקרובה...
למחרת תמונתו של אבנר התנוססה על דפי העיתונים, כשהוא עומד לצידו של אריאל שרון. אבנר היה פעיל בליכוד, מלח הארץ.
שתי אזכרות והלוויה אחת באותו יום ובאותה שעה. יום חמישי, חמש אחה"צ. ובעת ששרון נשא את דבריו בנחלת יצחק, ובעת שהועלה זכר הנופלים בקרית אתא, ובעת שביכו מאות אבלים את אבנר מרדכי בשדי תרומות, באותה שעה ממש התעמתו חיילי צה"ל עם מתנחלי מאחז יצהר...
את התמונות הקשות ראינו בערב מעל מסכי הטלוויזיה. יד איש אחזה באחיו, ובמקרה אחד לא היתה זו בגדר מליצה. בנס לא התפתחה ההתכתשות לכדי שפיכות דמים. האם נהיה בימים הבאים צפויים לעוד ועוד מחזות שכאלה? האם נצליח למנוע מלחמת אחים במאבק הפוליטי ובשטח המתלהט בתוכנו?
יש לנו ביקורת רבה על ראש הממשלה, אריאל שרון, "אבי ההתיישבות" ביש"ע, שהיה לאבי "המדינה הפלשתינית" ולמוריד המאחזים. אבל קריאתו, שנשמעה ליד שורת הקברים של חללי "אלטלנה", אסור לה שתיפול על אוזניים ערלות.
במאבק הפנימי הזה, בעוד אויבינו מוסיפים לשגר מתאבדים, "קאסמאים" וכדורים, ולקוות כי ריב האחים בקרב היהודים יגבר ויחיש את קיצה של ישראל, עלינו לשמור על קווים אדומים ועל העיקר. והעיקר איננו מאחז זה או אחר, אלא בפשטות וללא כל מליצה - עתידה ואחדותה של ישראל, אל מול האויב, שמוסיף לרצוח בנו בכל מקום וללא הבחנה.
עצוב היה לראות את טבעות אנשי הביטחון המקיפות את בית העלמין נחלת יצחק ואת האיש המאויים, ראש הממשלה אריאל שרון. אבל אלה הם חיינו עכשיו, כמאמר השיר. חיים עצובים ועמוסי דאגות. כבר נרצח ראש ממשלה בישראל. נמצא הרוצח, אך לכל היה ברור, כי מחדלי השמירה עליו איפשרו את שלוש היריות בגבו של רבין. האם פשע כזה, אסון כזה, יכול לחזור על עצמו? רק המחשבה על כך מצמררת... ואולם אין להוציא מכלל אפשרות שגם היום יש מי שחורש מזימת רצח, ואין הוא ערבי, בנסיון לבצע את זממו המטורף ולשתק את העם כולו.
ימין ושמאל, מתנחלים ומתנגדים, דתיים וחילוניים, כולנו צריכים להתאחד, במיוחד בימים קשים וחמים אלה, כדי לשמור על המאחד. נמשיך להתווכח בינינו בלהט ככל שיהיה, ננסה לשכנע איש את רעהו, מחנה את מחנה, אך אל ימושו מעינינו זכרם של חללי "אלטלנה", של הלוחמים בשלטון הזר הבריטי, של אבנר מרדכי ועוד 800 חללי ה"אינתיפאדה", ואל נשכח לרגע את האסון שניחת עלינו בנובמבר 1995.
כשאלה לנגד עינינו, ולא רק ביום חמישי אחד, בשעה חמש אחה"צ, נוכל לעמוד מול האויב הרצחני, ומול הסכנה המתמשכת, ולהתגבר על הקמים עלינו. רק מלוכדים ומאוחדים ננצח הקרב האמיתי שעודנו לפנינו.