התמוטטות הבנקים והבורסה בארה"ב ב-1929 כבר הפכה לשם-דבר, מאיים ומטיל מורא, בתולדות המערכות הפיננסיות בעולם. אנשים רבים שהיו משוכנעים כי עתידם מובטח מצאו את עצמם, ללא כל אזהרה מוקדמת, בחוסר כל.
לא מעטים מצאו את הפתרון לבעיותיהם הקיומיות בדרך הנוראה מכל - קפיצה אל זרועות המוות מגגותיהם של מגרדי השחקים בניו-יורק.
לארה"ב נדרשו שנים רבות של מאבק נוקשה בעוני ובסבל, משולב במעשים וחזון של מנהיגות אמיצה, כדי להחזיר את המשק למסלול הצמיחה ולהיחלץ מן הבוץ הכלכלי והייאוש. למרבה הצער, כמעט שלושת רבעי מאה בלבד אחרי אותם ימים של אבדן דרך כלכלי, ניצבת ישראל בפני סכנת קריסה דומה. זו אינה נבואה אפוקליפטית. זה תיאור מצב עובדתי. הסכנה הברורה והמיידית הזו נובעת מהמשבר העמוק והמתמשך בענף הבניה הניצב ממש על סף התהום.
על מנת להבין את שורש הרע המאיים על יכולת התקיימותו של המשק הישראלי ראוי להסביר מספר מונחי יסוד בנוסח "שעה קלה על כלכלה".
למשל: כדי שיוכל הקבלן לבנות ולמכור דירות או בניני משרדים דרושה לו, ראשית לכל, קרקע. רכישת קרקע עולה כסף. מי שאין הפרוטה מצויה בכיסו נאלץ ללוות כסף מן המערכת הבנקאית.
הבטוחות להלוואות האלה הן הקרקעות או המבנים שהוקמו עליהן. שווי הבטוחה נקבע על-פי הערכת שווי הנכס. בפועל, עם התמעטות הביקוש לדירות או הצטמצמות הפעילות המשקית, יכול אותו נכס שהיה שווה בעבר סכום גבוה לרדת בערכו ולהיות שווה פחות בהרבה. כלומר: הבטוחה שהתאימה אתמול להיקף ההלוואה, שוב אינה הולמת משום שערכה הידרדר בגלל תנאי השוק המשתנים.
כדי לפשט את הדברים ראוי להביא דוגמא מספרית. המערכת הבנקאית בישראל העמידה לרשות יזמי הנדל"ן והקבלנים אשראי בהיקף של יותר מ-150 מיליארד ש"ח, כנגד בטוחות שהתאימו בהערכת שוויין לגובה האשראי. זאת מתוך הנחה, כי כאשר ימכרו הדירות או מבני המשרדים שבנו הקבלנים, יוכלו הבונים והיזמים להחזיר את ההלוואה שהועמדה לרשותם - קרן וריבית.
אבל ההערכות הכלכליות שעמדו בבסיס התחזיות של הבניה והמכירות התבדו. כיום אין זה סוד שהמשבר הממושך והמעמיק בענף הבניה הגיע לשלבי קריסה מתקדמים וכי קבלנים רבים ניצבים ממש על סף התמוטטות כלכלית.
כדי להמשיך ולשרוד "עד יעבור זעם" החלו גם קבלנים גדולים לצמצם באורח דראסטי את פעילותם, למכור במחירי הפסד ציוד בניה מתוחכם שרכשו בימים הטובים ואף לפטר את רוב עובדיהם הקבועים.
גלגל הקסמים הנורא הזה אינו נעצר רק בפיטורי עובדים. אחת מתוצאותיו המיידיות - חוסר יכולת של הקבלנים לעמוד במועדי אספקת הדירות או המשרדים וכפועל יוצא ישיר - בגלל היעדר היכולת לממש את "הסחורה" - גם חוסר אפשרות לקבל את הכספים הדרושים להמשך הנעת המערכת. בקיצור: הדרך אל התהום פרוצה.
החלק הארי של האשראי הבנקאי לענף הבניה מתרכז במספר חברות גדולות וכאן בעצם מתמקדת הבעיה החמורה. שהרי אם, חס וחלילה, יקרסו "הגדולים" תהיה זו מהלומה כמעט בלתי אפשרית למערכת הבנקאית. נכון שבידי הבנקים יוותרו הבטוחות שניתנו כנגד האשראי, אך מה יוכלו הבנקים לעשות עם הבטוחות האלה? בוודאי שלא לממש אותן בערכן הריאלי. ועל כן, בבוא יום פקודה כלכלי, יאלצו הבנקים להגדיל עד מאד את סעיף החובות האבודים במאזניהם.
החשש המפחיד ביותר כיום את המערכת הבנקאית הוא תסריט האימים שבמסגרתו היקף החובות הבלתי ניתנים לגבייה יעלה על ההון העצמי של הבנקים. ביום נורא שכזה עלולה להתרחש בארץ מפולת בנוסח זו שהתרחשה בארה"ב. עם הבנקים הקורסים יילכו לאיבוד חסכונות חיים של רבים וטובים ורוב אזרחי המדינה פשוט יאבדו את מטה לחמם.
כדי למנוע את מימוש תסריט האימים של ההסטוריה החוזרת על עצמה, מפעילים הבנקים מדיניות שניתן להגדירה כ"מאזן אימה בנקאי". הם עושים כמעט את כל מה שניתן כדי שלא יאלצו לדרוש מן הקבלנים לממש את הבטוחות או להחזיר מיידית את החובות; הם פורסים חובות; מצמצמים את גובה הריביות; הם מקצים אשראי טוב כתחליף לאשראי רע; הם מנסים לאפשר לקבלנים לשרוד - בכל מחיר. כי הם יודעים היטב שאם לא ישרדו הקבלנים לא ישרדו גם הבנקים.
בימי משבר המניות בראשית שנות השמונים היה המשק הישראלי חזק ויציב עד כדי כך שיכול היה למצוא את הדרך הנאותה להיחלץ מן המצוקה הכלכלית שהתמוטטה על ראשו. כיום, לאחר כמעט שלוש שנות אינתיפאדת טרור רצחנית שהקיזה לא רק דם אלא גם הרבה דמים, תש כוחה של כלכלת ישראל ושוב אין ביכולתה לחזור אל דרך המלך הכלכלית בכוחות עצמה.
אם אמנם יתרחש תסריט האימים והמערכת הפיננסית הישראלית תקרוס, אולי לא יהיה לישראל מנוס אלא ללכת לנתיב של כינוס נכסים. כלומר: להטיל על מנהל מיומן ומנוסה, ולאו דווקא פוליטיקאי, להציע את נכסי המדינה לכל המרבה במחיר כדי שיהיה לממשלה מקור לממן את המעט האלמנטרי הדרוש לקיום המדינה ואזרחיה. במצב כזה יתכן כי המרבה במחיר יהיה גורם איסלאמי עתיר נכסים, ממון ונפט, שתמורת הרבה כסף שיציא תמורת נכסי ישראל יוכל לאפשר לכל פליטי ערב לממש את זכות השיבה הנכספת אל כל שטחי הארץ - ממזרח וגם ממערב לקו הירוק.
מחלתו המורכבת והסבוכה של המשק הישראלי עדיין איננה סופנית. עדיין ניתן לחלץ את העגלה הכבדה הזו מן הבוץ. אך את היעד הזה ניתן לממש רק אם תחזור ישראל למסלול הצמיחה ולא תמשיך להתייסר, עוד ועוד, רק בקיצוצי תקציב אינסופיים שפירושם עוד מובטלים, עוד עוני הקורע את המרקם החברתי, עוד אבדן תקווה.
צמיחה היא הכוח המניע את הכלכלה. פירושה - הקמת תשתיות ויצירת מקורות תעסוקה, צמצום משמעותי של האבטלה, חיסכון הכספים הרבים והטובים המוענקים היום מקופת הציבור הדלה כדמי אבטלה, גידול של הכנסות המדינה ממסים, ומעבר של כסף חדש וטוב לידי הציבור שיאיץ את גלגלי הצריכה. תסריט זה אפשרי. הוא אינו פרי הדמיון. מה שדרוש לישראל, ממש כסם חיים, הוא לקבוע לעצמה כי היעד המרכזי של שיקומה הכלכלי הוא להתניע את הצמיחה ובמהירות המירבית - במעשים ולא בדיבורים. לפני שיהיה מאוחר מדי.