זה יכול לקרות רק בישראל. תחנת הרדיו, שהיא בעצם יחידה של צה"ל, מראיינת פוליטיקאית בדימוס, שתוקפת את... צה"ל, מגדפת את חיסולי מנהיגי ה"חמאס", מדברת על פלשתינים נרדפים, מוכים ונרצחים, ומצביעה על ישראל כנושאת במלוא האחריות למצב, כלומר לפיגועי ההתאבדות. ולא עוד אלא שהיא משווה את רמטכ"ל צה"ל, רב אלוף משה יעלון, ללא אחר מאשר מוסוליני, המנהיג הפאשיסטי של איטליה.
כאשר דעות אלה יוצאות מפיה של שולמית אלוני חסרת המעצורים בהגיונה המעוקם, אין אנו צריכים להיות מופתעים. אבל לתת לה פתחון פה ב...גל"צ?
בעצם, כן, אפשר להזמין אותה לראיון, אבל לא לפני שגל"צ תחדל להיות תחנה צבאית, שעיתונאיה וטכנאיה הם חיילים לכל דבר ועובדיה האזרחים מקבלים את שכרם ממשרד הביטחון. ההשוואה יעלון-מוסוליני חמורה כשהיא יוצאת מפי אחד מדוברי האויב, היא חמורה במיוחד כשמשמיע אותה איש ציבור ישראלי והיא מזעזעת ובלתי נסבלת כששומעים אותה מפי אותה גברת בתחנת הרדיו הצבאית.
אבל מה כי נלין על הראיון עם שולמית אלוני? כמעט בכל בוקר מראיין, כן בעיקר הוא, רזי ברקאי, את אחד מדוברי "הצד השני", אחד מתועמלני הרשות הפלשתינית, לפלגיה ולאירגוניה, בדרך כלל מן הדוברים עברית רהוטה שרכש בכלא הישראלי.
מהי התובנה המופלאה שיש לאותו מרואיין פלשתיני להשמיע באוזניים ישראליות? כמובן, דברי תעמולה מוכרים, בסיוע המראיין האדיב והמנומס.
זה לא מפליא כל כך, כמעט התרגלנו לראיון היומי הזה - ראיון עם דוברי האויב בתחנה השייכת לצבא הלוחם באותו אויב - כשם שכבר הורגלנו לשידור הודעות דובר צה"ל באותה תחנה של צה"ל, כשהן נפתחות מפעם לפעם במלים המסוייגות של הקריין-החייל: "לטענת צה"ל"...
כמובן, גם ב"קול ישראל" אין מקמצים בראיונות עם דוברי הרשות הפלשתינית, אבל במינון מתון לעומת כמות הראיונות השבועיים עם מנהיגי טרור שמשודרים חי בגל"צ. השבוע, למשל, התקיים ב"קול ישראל" ראיון עם דובר פלשתיני כזה, שחזר כל כמה שניות על האשמת ישראל בחיסול העם הפלשתיני, שכל רצונו בשלום ובשקט, ורק ישראל היא הרודפת אותו, מחסלת אותו, אחראית בלעדית להידרדרות במצב. המראיינת לא ניסתה אפילו לעצור את שטף דיבורו, ורק בדרך אגב "נזכרה" להזכיר לו ולמאזינים את העובדה הזניחה בדבר רצח 21 נוסעי האוטובוס בירושלים...
העורכים בשתי התחנות ששים משום-מה להביא אל המיקרופונים מרואיינים ערביים, כאילו היה זה איזה הישג עיתונאי יוצא מן הכלל, וזאת בשם "האיזון הקדוש" למרואיינים הישראליים. לרגעים נדמה לך, בעיקר בתוכניות הבוקר, שאתה מאזין למהדורה העברית של הבי. בי. סי., או לשידורי האו"ם בשפה העברית, ולא לתחנת רדיו ממלכתית המשדרת מירושלים, או לתחנת רדיו צבאית המשדרת מיפו.
חמור הדבר במיוחד בגל"צ, אבסורדי ומרגיז. התחושה היא שמערכת הביטחון, צה"ל, אינם שולטים בנעשה בבניין ברח' יהודה הימית. אולי את תחנת השידור ברמאללה כבר הצליחו להשתיק, ואת האנטנה הגבוהה שלה הפילו ארצה, אבל ביפו, במיקרופונים של צה"ל, כאילו משתדלים כמה מראיינים להעניק "פיצוי" לדוברי הרשות הפלשתינית, "פתח" ו"חמאס" - ובמטכ"ל אין פוצה פה ומצפצף.
האמת היא שגל"צ היא תחנה נהדרת, שנותנת "פאיט" רציני ל"קול ישראל" המתחרה. אסור להשאיר את התחנה הממלכתית לבדה באוויר. טוב וחשוב שישנן לפחות שתי תחנות רדיו ארציות, שמתחרות זו בזו, במהדורות החדשות ובתוכניות הראיונות, כשם שטוב וחשוב שישנם כמה וכמה עיתונים שמתחרים זה בזה - דבר שממנו יוצאים נשכרים המאזינים והקוראים.
ואולם הגיע הזמן, שגל"צ תוצא לחלוטין אל מחוץ לתחום שליטתו של משרד הביטחון ותיהפך לתחנה אזרחית לכל דבר, הנאבקת בשיניה על מאזינים ופרסומות. בנוסף, הכרח שגם השם שלה ישתנה, וככל שיקדם כן ייטב. לא עוד גלי צה"ל, כי אם גלי המזרח-התיכון, למשל.
או אז כאשר התחנה באזרחית תרצה לראיין את גברת אלוני מכפר-שמריהו, לא על התחנה נתרעם כי אם על המרואיינת ודבריה הנלוזים. ובעצם, גם עליה כבר איננו מתרעמים. וכי מה עוד יש להיות מופתע מהגיגיה המוכרים? מה עוד היא יכולה לחדש פרט להקצנת אמירותיה הסהרוריות? בהישמע קולה, פשוט נשתיק אותה, נעבור מיידית לתחנה המתחרה - בתקווה שלא ניפול על ראיון עם תועמלן פלשתיני...