כמה לוחמים ישלמו עוד, חלילה וחס, בחייהם הצעירים, עד אשר ישנה הפיקוד העליון של צה"ל את שיטת החיסול הבעייתית והבלתי-יעילה (אשר כשיטה מרכזית הננקטת לחיסול תשתית הטרור היא מופרכת מעיקרה, מבלי להידרש לכשל המבצעי המובנה הגלום בה) שבה נחשפים לוחמי הקומדנו הימי ("השייטת") כבר בשלב ההתארגנות לפעולה?
(המאמר נכתב לפני שני הפיגועים "האחרונים" ב-בצריפין ובירושלים)
את דמם של בכירי החמאס ברצועת עזה מתירה מדינת ישראל באמצעות (ובאמצעים) הסיכול הממוקד. היא יורה טילים ממסוקי האפאצ'י המשוכללים שלה אל מכוניותיהם של בכירי הארגון, שמסומנים כיעד מודיעיני לגיטימי ומועדף לסיכול ממוקד. הסיכון שיש בשימוש באמצעי הזה למי מחיילי צה"ל הוא זעום.
שיטות הסיכול ו/או החיסול הננקטות כנגד בכירי "המבוקשים" בשטחי יהודה ושומרון הן שונות.
בשכם, לדוגמה, מתנהל מזה זמן מרדף מתמיד אחרי "מבוקשים" הנמנים עם ארגוני הטרור השונים, כולם בני-עוולה וכולם בני- מוות, בדרך אחרת. הדרך הזו, אשר השיטה המונחת בבסיסה שקופה, צפויה ומוכרת היטב לראשי הארגונים ולמי שמהווים יעד פוטנציאלי לחיסול, גובה מאתנו מחיר הולך ומאמיר.
נזקו של המחיר המצטבר הזה מתחיל להיות רב מתועלתו: שלושה לוחמי השייטת קיפחו את חייהם (אחד מהם, ארז אשכנזי ז"ל, ברצועת עזה) בחודשיים האחרונים וחיילים אחדים מחיילות אחרים.
כיתור בית וקריאה ליושביו, אשר ביניהם, על-פי מידע מודיעיני מעודכן, שוהים גם "מבוקשים" חושפת את כוח צה"ל. באחת נגרע אלמנט ההפתעה. עצם החשיפה מעצימה את הסיכון שמבצע החיסול כרוך בו. מתן זמן למי שאינם מבוקשים לצאת מהבית ובכך להותיר בו רק את המיועדים לחיסול, נותן בידי ה"מבוקשים" זמן יקר וחשוב להתארגנות, לטמינת מלכודות, ל"הבה נתחכמה לו".
הניסיון מלמד ומוכיח, כי גם לאחר קריאה ל"מבוקשים" להסגיר עצמם - הם אינם יוצאים, ידיהם על ראשיהם, אות וסימן לכניעה, ומוסרים עצמם בלא קרב לידי כוחות צה"ל. הם נלחמים על חייהם. מבחינתם - במלחמה כמו במלחמה.
אם להניח כי לוחמי השייטת מתורגלים ומאומנים היטב בלוחמה בשטח בנוי (אגב, האם אין בצה"ל יחידות מחיילות-היבשה אשר לוחמה כזאת היא ייעודם העיקרי וממילא הן מאומנות טוב יותר בסוג לחימה ייחודי וייעודי זה?) ייתכן כי העובדה שבמהלך פעולות דומות למדיי נהרגו אחדים מלוחמיהן בנסיבות דומות חושפת ומציפה בעיה אמיתית באופן הפעולה - ייתכן כי לא זו הדרך.
מאחר שאנחנו צבא הומני וחיילינו מוסריים ואנושיים והיות שמשום כך ובשל כך חלים עלינו סייגים מחמירים האמורים להבטיח את קיומו, הלכה למעשה, של טוהר הנשק - הנה כי כן מתקיים בשטח גורם נוסף לנחיתות מובנית של הכוח שלנו מול הכוח שלהם: להם מותר הכל - לנו לא.
איזה טוהר הוא טוהר נשק, אשר השמירה הקפדנית והגורפת עליו מסכנת סיכון ממשי את חיי מי שמחזיק בו? האם הטוהר המוחלט שקול כנגד אובדן חיי אדם?
אלה הן שאלות "פילוסופיות", אשר ניתן וצריך להתקיים ויכוח ציבורי אודותיהן במצב שבו הן מתגלעות ומתעוררות חדשות לבקרים בכל פעולה מבצעית, שבה מסכן צה"ל את חייליו. השאלות האלה מתעוררות מאליהן לאחר כל מבצע, שבו מקפח לוחם צעיר את חייו.
מאחר שהסיכון הזה הוא צפוי, כמעט ודאי ובכל מקרה - ממשי, צריכה להישאל שאלה עקרונית שיש לה גם כמובן, היבט מבצעי מובהק : מדוע, בעצם, צה"ל אינו נוקט גם בשכם ובשאר הערים ביהודה ושומרון באותה שיטה שבה הוא מחסל - בשיעור סביר בהחלט של הצלחה - את בכירי החמאס בעזה? מן הסתם גם בכירי ה"מבוקשים" בשכם ובערים נוספות אינם ספונים כל העת בבתיהם או, לחלופין, בדירות מסתור, ומן הסתם גם הם נעים ונדים, במכוניות או אף ברגל, ממקום למקום. מן הסתם ניתן לקיים מעקב אחריהם ולאתר את מקום הימצאם בנקודת-זמן מסוימת.
כמה לוחמים ישלמו עוד, חלילה וחס, בחייהם הצעירים, עד אשר ישנה הפיקוד העליון של צה"ל את שיטת החיסול הבעייתית והבלתי-יעילה הזו ( אשר כשיטה מרכזית הננקטת לחיסול תשתית הטרור היא מופרכת מעיקרה, מבלי להידרש לכשל המבצעי המובנה הגלום בה) שבה נחשפים לוחמי השייטת כבר בשלב ההתארגנות לפעולה?
המחיר הנורא שגובות פעולת חיסול בחיי אדם של לוחמים הופך את פעולת החיסול לבלתי כדאית, גם אם וכאשר היא מוצדקת מכל אחת משתי הבחינות - עקרונית ומוסרית).
מדוע צה"ל אינו מסיק מסקנות ומשנה את שיטת הפעולה המבצעית נגד בכירי החמאס ושאר ארגוני המרצחים בשכם? מדוע הוא נוקט פעם אחר פעם באותה שיטה, צפויה כמו יום המחרת אשר נחשפה כמסורבלת ובעייתית ואשר המחיר הכרוך בה הוא בלתי נסבל?