בסוכות השנה התכנסה על שפת ים המוות חבורה מוזרה שכללה ישראלים המייצגים את עצמם יחד עם ערבים שלוחי ערפאת. בסיוע אמצעי המימון האירופיים ואמצעי התקשורת הישראליים נולד שם בחטא מסמך שאותו רקחו זמן רב: "הסכם" ז'נבה. מסע הפרסום ושטיפת המוח המלווה מאז את המעשה, שבכל מדינה דמוקרטית נורמלית היה נבלם בעודו באיבו ומועבר לטיפולם של שלטונות אכיפת החוק, מתבצע תחת הסיסמא הכוזבת: יש עם מי לדבר.
קואליציית ים המוות, לקחה את החוק לידיים, וניהלה מו"מ עם האויב בזמן מלחמה, תפקיד שבכל מדינה דמוקרטית ונורמלית שמור לשלטון הנבחר. למעשה לא הוכיחה קואליציית ים המוות שיש עם מי לדבר. היא הוכיחה שיש בפני מי להיכנע.
כמו במקרים דומים בעבר, מיעוט קולני, עשיר, מתוקשר ומתנשא, מתעלם מרצון הציבור כפי שהומחש בבחירות, ומנסה להכתיב למדינת ישראל מהלכים מסוכנים, המקעקעים את אושיות הקיום של העם והמדינה, והמובילים לטרנספר של יהודים מבתיהם בגלל יהדותם.
כמו במקרים דומים בעבר נרתמות התקשורת "הממלכתית" והאחרת לקידום המסרים המזיקים. כך היה במקרה של מחדל אוסלו ו"המזרח התיכון החדש": במקום שכלב השמירה של הדמוקרטיה יפעל כתקשורת חוקרת ויבחן כיצד נעשו הפעולות החתרניות שהפילו את רבין תחילה ואת מדינת ישראל כולה למלכודת שהובילה באופן בלתי נמנע למלחמת אוסלו, מי שאמורים לחקור שכחו את תפקידם, ונרתמו ליחצ"ן את ה"חזון". כך היה במקרה של מחדל הגדר: במקום שכלב השמירה של הדמוקרטיה יבחן את חוסר התוחלת של גדר "ביטחונית" - שאינה אלא גדר פוליטית, שנועדה לכלוא את ישראל בגבולות אושוויץ - מי שאמורים לחקור שכחו את תפקידם ונרתמו לסייע לקבלנים העושים הון עתק מגדר הקלפים ולפוליטיקאים העושים הון פוליטי מגדר הכזבים.
בקרוב נהיה עדים לסיקור תקשורתי מגמתי וחסר תקדים של הסכם הכניעה שלא היה כמותו מאז הטקס המשפיל שבו הוחתם רבין על הסכם הדמים האוסלואידי, ב-13 בספטמבר השחור 1993. שוב יסקרו אמצעי התקשורת "הממלכתיים" אירוע שכל עם נורמלי היה מתבייש בו ומצניע אותו. רק בישראל יש גורמים השואפים לראות את דגלי האויב מתנוססים על חומות בירתם. רק בישראל קוראים למסמך כניעה "הסכם שלום".
במדינה נורמלית גם כניעה, כשאין מנוס ממנה, נעשית על-ידי הגורמים הרשמיים, והכוונה שתהיה זמנית, עד להתאוששות וסילוק הכובש הזר. בימים אלה שבהם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה, כל מי שלוקח את החוק לידיו רץ להיכנע בפני המחבל הפרטי שלו. כך מתרועעים ישראלים שונים ומשונים בפינות שונות של אירופה האנטישמית ומתחרים מי ייתן יותר לנציג ערפאת היושב מולו. כך, למשל, במקביל לטקס בג'נבה/מינכן מחזר עמרי שרון אחרי הרוצח התורן ראג'וב, נציגו של רב-המחבלים, למרות שאביו, אריאל שרון, נבחר כדי להיות צ'רצ'יל ולא צ'מברלין.
אחד ההיבטים שלא הובלטו מתוך מסמך הכניעה הבייליניסטי כלול בפיסקה הקצרה והתמימה 14-ד' שלו: "תוכניות (פיוס) אלה יכולות לכלול פיתוח דרכים מתאימות להנצחת הכפרים והקהילות שהיו קיימים לפני 1949". כלומר, לזכותו של הצד הערבי ייאמר כי גם בהסכם זה הוא דאג להנציח את מורשתו בארץ ישראל, ואילו הצד "היהודי" מתכחש להיסטוריה הארוכה שלו בארצו, מתנכר לנכסיו הלאומיים והדתיים ומסגירם לאויב, ואף אינו רואה בכך ויתור כואב, או צורך בהנצחה. יש לומר בבירור: מי שמוותר על הר הבית מוותר על ארץ ישראל.
סנונית ראשונה בהקשר של הנצחת "המורשת" הערבית בישראל מהווה פנייה של עמותת "זוכרות" לנשיא אוניברסיטת ת"א, בדרישה שהאוניברסיטה תקבע שלט הנצחה ב"בית הירוק", מועדון הסגל של אוניברסיטת ת"א, אוניברסיטה היושבת על חורבות הכפר שייח מוניס (רמת אביב, בינתיים). מטרת העמותה היא שילוט והנצחה של מאות הכפרים הערביים שנכבשו ונהרסו במהלך מלחמת השחרור. כך מונח הבסיס לתביעות הערביות על שטחי ישראל שבתוך "הקו הירוק". "הבית הירוק" מהווה אפוא סמל למגמה המסתמנת, שניתן לקרוא לה: "שייח מוניס תחילה".
גם היום, על סף תהום ג'נבה, עדיין יש צורך חיוני להקים ועדת חקירה ממלכתית כדי לחקור כיצד גררה חבורת אוסלו למדרון שהוביל לקשה במלחמות ישראל, מלחמת אוסלו; גם כעת, יש למנות ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את יחסי הגומלין בין הון-תקשורת-שלטון, שהובילו להקמת גדר בזבזנית על "הקו הירוק" במקום גדר קצרה ויעילה סביב מוקדי הטרור; גם היום חשוב שגורמי אכיפת החוק יפסיקו את הרצת עצמם לבית המשפט העליון ויעסקו באכיפת החוק על קואליציית ים המוות, שלקחה את החוק לידיים, ומנסה להוכיח שיש בפני מי להיכנע.