מר רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב, הוא אדם עתיר רעיונות ופעלים.
מן הסתם, כפי שמציין פרופ' קנוט פרקינסון בספרו האלמותי אודות חוק פרקינסון, גם הוא כשאר מפקדי צבא בדימוס משוכנע ביכולת ההנהגה הבלתי מעורערת שלו.
כעת, משהתפנה מתכנון האולימפידה בתל אביב, (רעיון עב"מי לכשעצמו) התפנה הזמן לפתור את בעיית התעבורה בשיטת הניהולית המוכרת כשיטת הזבנג.
מן הראוי אולי שבאחד ממסעותיו, הממומנים על ידינו, ייסע מר חולדאי לבוסטון וילמד את קורות הפרויקט הקרוי BIG-DIG ואת שעלה לפולטיקאים המעורבים בו.
הסבל והייסורים שיהיו מנת חלקם של תושבי תל אביב ומבקריה בשנתיים הקרובות (ומה אם הרבה יותר) אפשר רק לדמיין.
מניסיון של פרויקטים בניה דומים במדינת ישראל, כמו נתב"ג 2000 (2001, 2002, 2003, 2004, 2005 וכו') כדאי לתושב תל אביב שאינו רוצה לסבול מהתמוטטות עצבים ושידו משגת לשכור צימר בגליל או יחידת נופש בפפואה.
אולם, לא אלמן ישראל, אחד מהוזירים המקורבים לראש העיר הסביר שאין מה לדאוג, תושיית הנהגים תפתור את הבעיה זמנית לפחות.
לא עוד תכנון ארוך טווח ומייגע, לא עוד תוכנית בשלבים, הלאה הרכבת התחתית, הלאה המלחמה בבירוקרטיה המשתקת, יחי התושייה.
ואכן, עבדכם הנאמן כותב שורת אלו הוא "תושאי מומחה" בנסיעותיי לפראק ההיי-טק אפק אשר ליד ראש העין, תוך כשאני ואחרים חוצים ברכב שבילי עזים במקום כמו כפר ברא (יש דבר כזה) מתגלה לעינך ממרחקים מחזה אבסורד:
רכבי שטח נוסעים בשדות, רכבים גונבים שוליים, נהגים עצבניים או מיואשים מתקילים זה את זה. בין המכוניות מתרוצצים קבצנים, מנקים, מוכרי ארטיקים, שוטרי תנועה רגוזים התופסים עברייני קו צהוב (במקום לכוון את התנועה) ושאר מרעין בישין.
והכל אפוף בענן סמיך של תושייה ואלתור ומה לעשות?, גם חוסר תכנון.
ועתה, כשהתושייה מגיעה מהפריפריה אל תוככי תל אביב לא נותר לי אלא להיפרד מקוראי, הנהגים התל-אביביים המעונים, בשירת אנו הולכים ברגל הופה היי, הופה היי...