תרועת הפתיחה היתה כמובן ההודעה על עיסקת השבויים שבמסגרתה בעטה ישראל סופית ברון ארד תוך כדי שחרורו של דיראני, האיש שחטף, עינה ומכר אותו לחיזבללה.
זה היה השבוע שבו גזרה הממשלה, כמו הורים המשחררים נחש ארסי למיטת ילדיהם, דין מוות, נכות ושכול על אלפים מאזרחיה וחייליה על-ידי שחרור מאות מחבלים. אותם מחבלים וכל אלו שישאבו עידוד משחרורם יפעילו טרור הולך וגובר, כי אנחנו הם אלו שהראינו להם שהפשע משתלם.
זה היה השבוע שבו הפכה ישראל את חסן נסראללה, ראש כנופיה קטן למנהיג איזורי, היחידי המנחיל תבוסה אחר תבוסה למדינת היהודים. הרמטכ"ל של הצד המפסיד בחר לרמות את עצמו ואותנו על-ידי האבחנה המופרכת שהחיזבללה ומנהיגו נחלשים. נכון, הם נחלשו, אך אנחנו הם אלו שחילצו אותם מהשוקת השבורה שאליה נקלעו והענקנו להם את גדול הישגיהם.
זה היה השבוע שבו שוב התגלתה הפקרות בצה"ל בנטישת מסמכים סודיים בבסיס שנעזב, מבלי ש"נערפו" ראשיהם של האחראים לכך.
זה היה השבוע שבו אמר מנחם קליין, פרופסור מאוניברסיטת בר-אילן (!), בכנס בינלאומי, כי "הקמת מדינת ישראל היא קטסטרופה", לא גורש ולא נודה מהאוניברסיטה והחברה.
זה היה השבוע שבו איפשרה ישראל למוסטפה דיראני, שכאמור חטף, עינה ומכר את רון ארד, לתבוע אותה ולדרוש ממנה פיצויים.
אותה מערכת חוק דחתה השבוע ללא כל היסוס את הדרישה לפתוח בהליכים נגד עמי איילון שהמליץ ללא בושה לרצוח מתנחלים במהלך גירושם האלים מבתיהם.
זה היה השבוע שבו הצליח האוייב לבצע עוד טבח באוטובוס בדיוק באותה שעה של שחרור המחבלים, כתפאורה שטנית מושלמת. אין זה עונש על החטאים השבועיים. גם לא מפרעה על חשבונם, שעוד יבוא למרבה הצער, אלא המשכו של העונש על חטאי עיסקת ג'יבריל ואוסלו.
אבל אין שום ספק שהדובדבן שבקצפת השבועית היא בחירתו של יגאל תומרקין לחתן פרס ישראל. אין כמו האיש הזה, סמל גסות הרוח, מתאים לקבלת פרס רשמי מהממסד המהולל שמעולל ומאפשר את כל אלו. אם למשל היה משרד "החינוך" מחליט לתת את פרס ישראל לשכנתי הנפלאה, הסופרת נעמי פרנקל, שבימים אלו יצא לאור ספר גדול נוסף שלה, היה הדבר בגדר סתירה לוגית חריגה נוכח החושך שמגוללים עלינו מנהיגינו.
בחירתו של תומרקין כל כך מתאימה, כל כך משתלבת, שאם לא היה יצור כמוהו צריך היה להמציא אחד. תודה לך יגאל תומרקין שאתה ישנו וממלא את התפקיד המושלם של האטד שבצילו יכולים לחסות כל המעוניינים בכך.
זה היה השבוע שבו הרשעות, הטימטום, ההפקרות והבהמיות זקפו קומה, זקרו בוהן, וצחקו צחוק גדול.