כל מי שעוסק בנושא בעיותיה של האוכלוסייה הבדווית בנגב והפתרונות הקרקעיים הדרושים לה חייב, ראשית לכל, להבין אל נכון את המושג הבסיסי, היסודי, הבעייתי, הקרוי "בדווים". קימת אי-הבנה בסיסית של השאלה מיהו או מהו בדווי. ההגדרה הראשונה של המונח "בדווים" מיוחסת לחלק מהחוקרים, בעיקר אנשים הקשורים למימסד הישראלי, המתארים את הבדווים כקבוצה אתנית. ההגדרה השנייה, הנכונה יותר לדעתי, היא שיוך על-פי אורח החיים. כל אחד מאיתנו שיבחר לגור במדבר הוא בדווי - וכלל אין זה חשוב אם הוא מוסלמי, נוצרי, יהודי אנגלוסקסי או מזרחי. מטעמים של פוליטיקה פנימית החליטה מדינת ישראל להגדיר את הבדווים על-פי השיטות שהיו נהוגות בימי המנדט הבריטי לפיהן, כיוון שהבדווים הם מוסלמים הרי הם חלק מהמיעוט הערבי, ועל כן הגדרתם חייבת להיות "ערבים".
למרות הקידמה הטכנולוגית בישראל איש אינו יודע בוודאות כמה בדווים חיים בארץ. למשרד הפנים יש מספר משלו, ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה יש מספר משלה ולגורמים אחרים העוסקים בנושא יש מספרים משלהם. ההערכה המחקרית הגבוהה טוענת, כי בישראל מתגוררים כ-140 אלף בדווים ואילו הערכות ממעיטות קובעות כי המדובר רק ב-130 אלף. כמחצית מהאוכלוסייה הבדווית מתגוררת בשבעה ישובים עירוניים שהוקמו על-ידי ישראל. מבחינה סוציו-אקונומית אלו הישובים העניים ביותר בארץ ונראה לי שאין מחלוקת על כך שהם כישלון אורבני.
בכל היישובים הבדווים הללו אין תשתיות כלכליות, אין תעסוקה, אין מתנ"סים, אין ספריות ציבוריות. צירי התנועה הם חצאי כבישים עם "סימני" מדרכות פה ושם. תחבורה ציבורית לא קיימת. כדי להגיע לצומת שוקת ושם לתפוס את האוטובוס לבאר שבע יש צורך ללכת רגלית מרחק של כ-8 ק"מ. פרט להיעדר השירותים, קיימת אצל רוב התושבים בעיה פסיכולוגית שלא זכתה לטיפול. רוב הבדווים שחיו במרחבי הנגב לפני שעברו להתגורר ביישוב עירוני היו, בדרך כלל, מומחים לגידול צאן, או שעסקו בחקלאות. עם המעבר, ללא הכנה הולמת, הם איבדו את מקצועם והפכו, בעצם, לעובדי כפיים פשוטים בעבודות מזדמנות, החייבים בכל החובות של תושבים עירוניים, שלא חלו עליהם בעבר כמו: ארנונה, מים, חשמל, משכנתה.
לא כל הבדווים בנגב עברו להתגורר ביישובים העירוניים. חמישים אחוזים מהם עדיין מתגוררים על אדמותיהם ועוסקים בכל מלאכותיהם המסורתיות. אורח חייהם לא השתנה ואיכות חייהם, ככל הנראה, יותר טובה מזו של אלה המתגוררים ביישובים העירוניים.
לכל הבדווים, עירוניים או מדבריים, לא ברור מדוע השלטונות, המכירים בשגיאות שנעשו בהקמת שבעת היישובים העירוניים הכושלים, אינם מוכנים ללמוד מן הטעויות, להפיק לקחים ולהציע לבדווים פתרונות טובים יותר. מה הסיבה שעל הבדווים להמשיך להיות "בעיה" שהמדינה אינה מוצאת לה פתרון הולם? כמו היהודים, גם הבדוויים הם אזרחי המדינה. למה, אם כן, הם "מטופלים" במסגרת מינהלית מיוחדת להם ואינם מקבלים את השירותים ישירות ממשרדי הממשלה, כמו כל אזרח אחר?
על כל אלה נוספת בעיית הקרקע שהיא אולי החמורה ביותר. הוויכוח העיקרי בין הבדווים למדינה הוא סביב השאלה האם יש לבדווים בעלות על הקרקע שהם מחזיקים בה, או שיש להם רק חזקה. רשויות המדינה טוענות כי אין לבדווים בעלות על הקרקע. אבל מה לעשות ומנקודת ראות של נוהגים היסטוריים, הבדווים מעולם לא רשמו את הקרקעות או את האדמות שלהם בטאבו. האם עובדה זו יכולה למנוע מהם את הבעלות? בכל הקשור לשאלת הבעלות על הקרקע קיים בעיני הבדווים פרדוקס מסוים. "איך יתכן", שואלים הבדווים, "שבשנות העשרים והשלושים רכשו קק"ל והסוכנות היהודית אדמות בנגב מידי בעליהן הבדווים, והיום פתאום הם לא בעלים? מה השתנה?".
חוקרים ישראלים שבחנו את שאלת הקרקעות, טוענים שהבדווים טעו טעות קשה כאשר לא רשמו את האדמות בטאבו בתקופת השלטון העות'מאני, וגם בתקופת המנדט הבריטי, כאשר ניתנה להם הזדמנות נוספת לעשות זאת, גם אז לא מימשו אותה. הבדווים יודעים את התשובה. "למה צריך אדם לרשום על שמו אדמה השייכת לו?" הם שואלים, "רישום אינו חלק מהתרבות הבדווית". מן הטעמים האלה השימוש במלה "פולשים" פשוט מכעיס את הבדווים. "איך אפשר להגדיר אותנו כפולשים", הם קובלים, "אם אנחנו ואבות אבותינו, במשך אלפי שנים, נמצאים בשטח, גרים בו".
את הבעיה הזו אפשר לפתור, צריך לפתור, בצורה גלויה והוגנת. בפתרון מקובל, אחיד ומכובד, אם בפיצויים או בקרקע חלופית. אני משוכנע שהבדווים מכירים בצורך למצוא פתרון, בשלים לפתרון. הגישה היהודית-ישראלית הטוענת כי אסור לנהל משא-ומתן עם הבדווים על הקרקעות, לא תביא לכל פתרון חיובי. זה לא יילך. לא תצלח גם התכנית להקים שבעה ישובים עירוניים חדשים עבור הבדווים. הדרך העדיפה היא יצירת דיאלוג עם האוכלוסייה הבדווית. זו הדרך הטובה ביותר גם לחברה הישראלית וגם לבדווים.
לפני שנתיים, במסגרת עבודה משותפת של המרכז לחקר הנגב והמרכז לחקר החברה הבדווית בנגב, עשינו סקר בקרב אלפיים בתי אב בשבעת הישובים העירוניים. תוצאות הסקר העלו ששני שלישים מהתושבים מעדיפים לגור בישובים חקלאיים ולא בישובים עירוניים. אם זה המצב, מדוע לא לאפשר לבדווים לבחור גם בנתיב החקלאי? האם עדיף לכפות עליהם פתרון לא טוב?
לאחר שנים רבות של סחבת והתלבטויות מיותרות, נראה לי שהגיע הזמן לבחון לעומק את נושא ההכרה בזכויות הבדווים ולמצוא לו פתרון מעשי. אי-אפשר לכפות על הבדווים להפוך להיות מה שהם מסרבים להיות.
ללא הכרה בזכויות הבדווים, ואינני אומר בזכויות הבדווים על האדמות, לא נראה אפשרי פתרון לבעיית הבדווים בנגב. בניגוד לעבר, הבדווים כיום הרבה יותר גמישים בעמדותיהם. הם לא מבקשים לעצמם את כל אדמות הנגב. הם מוכנים להסתפק בחלק. מרחבי הנגב מספיקים לכל הצרכים של האוכלוסייה הישראלית - בהווה ובעתיד. אבל יש בהם גם די מקום למצוא תשובה לצרכים של האוכלוסייה הבדווית. יש למצוא פתרון מוסכם על הבדווים ולא כפייה, שבמסגרתה יחוייבו כל הבדווים להתרכז ביישובים עירוניים ולקיים אורח חיים שאינו הולם את מסורתם, את תרבותם ואת תפיסת עולמם.
___________________________________________________________
פרופ' איסמעאיל אבו סעד הוא ראש המרכז לחקר החברה הבדווית, אוניברסיטת בן גוריון.
המאמר מתוך "קרקע" - ביטאון המכון לחקר מדיניות כלכלית ושימושי קרקע של קק"ל, מס' 57 (ינואר 2004).