בעשור האחרון מקפידים מומחים בארצות הברית להחליף את המינוח של תאונות דרכים במינוח של התנגשויות (collisions, crashes). כחלק מתרבות המייחסת משמעות רבה למילים, ישנה בכך כוונה ברורה להעביר אחריות אל הגורמים המעורבים באירוע: תאונות אינן קורות אלא נגרמות.
פגיעות במשתמשי דרך גובות מחיר נורא של מאות הרוגים ואלפי פצועים בכל שנה. יחד עם זאת, וללא כל סתירה, באופן יחסי למספר המפגשים שיש בכבישי הארץ בין מכונית למשתמש דרך היפגעות היא אירוע נדיר. רבים מאיתנו מגיעים לגבורות בלי להיפגע בדרכים. הקשר בין ההתנהגות בדרכים בחיי היום-יום לבין התוצאה הקטלנית איננו מוחשי דיו, מה גם שניתן להדחיק אותו אל מחוץ לתודעה בקלות. זהו, כנראה, אחד ההסברים האפשריים לאדישות ולזלזול שבני אדם מפגינים כלפי הדרישה להיזהר בדרכים. אחרת, קשה להבין מדוע אנשים אינם מייחסים להיזהרות בדרכים את החשיבות הנדרשת, בין אם נתייחס אליהם כאל בריות רציונליות, או לחילופין, כאל יצורים המונעים על-ידי אינסטינקטים.
לפני עליה למטוס, רבים רושמים צוואות ומקפידים לא לטוס יחד עם בני משפחותיהם שמא יקרה אסון. נסיעה פשוטה וטריוויאלית או חציית כביש מול הבית אינם זוכים לדרמטיזציה כזאת. גם היפגעות מפעולת טרור נתפסת על ידינו כמוחשית ביותר ומפחידה ביותר, למרות שבאופן אובייקטיבי הסיכויים להיפגע כתוצאה מאירוע טרור נמוכים בהרבה מהסיכויים להיפגעות בדרכים. תחושת החרדה והפחד הנזרעת בעקבות איום ממעשי טרור עולה עשרת מונים על חששם של בני אדם להידרס על-ידי בן השכן, שנטל מפתחות ונסע במכונית הוריו ללא ידיעתם.
בשנות ה-70' של המאה העשרים, היו שיעורי "תאונות הדרכים" בארץ ובעולם המערבי בשיאם. מאז ועד לפני כעשר שנים חלה ירידה משמעותית בשיעורי ההיפגעות, כאשר נלקחות בחשבון מגמות הגידול באוכלוסיה בארץ והגידול המשמעותי של כלי הרכב מכל הסוגים. הצלחה בהפחתה משמעותית זו של "תאונות" נזקפת על-ידי מומחים לשיפורים ההנדסיים הניכרים, הן בדרכים ובתשתיות והן במודעות לבטיחות שחדרה לתעשיית הרכב. מזה שנים אחדות מתייצבים המספרים הנוראים, וקשה להצביע על מגמה מסודרת ומוסברת של הפחתה בתאונות.
כאן נכנס לתמונה הגורם האנושי, כלומר בני אדם. קשה מאד לחולל שינוי בהתנהגותם של בני אדם. קושי זה מתעצם כאשר מדובר בהיחשפות שלהם לפלאי הטכנולוגיה, המתבטאת במכוניות בעלות ביצועים מרשימים ובמערכת כבישים משופרת. כיום, החזון של מכונית לכל פועל עדיין רחוק, אומנם, אך ישנן לא מעט משפחות מהמעמד הבינוני במדינתנו שברשותן מכונית לכל בוגר.
הקלות הבלתי נסבלת של נהיגה במכונית, נמצאת במעין פרדוכס עם המחיר הגבוה שפעולה כזו עלולה לגבות מאתנו. נהיגה או שימוש אחר בדרכים הפכו להיות פעולה אגבית. תוך כדי נהיגה אנחנו אוכלים, שותים, מנהלים את המשרד בטלפון הנייד (עם דיבורית), מאזינים לחדשות, למוזיקה, מנסים לפתור בעיות קיומיות קשות ומנסים להרגיע את הילדים במושב האחורי. נהיגה מסתברת כמשימה מורכבת ביותר, הדורשת מאיתנו לגייס משאבים תפיסתיים, מוטוריים, קוגניטיביים, נפשיים וחברתיים, והכל - בו-זמנית ולרוב מתובלת באירועים בלתי צפויים מראש. משימה מכובדת מעין זו ראויה ליותר מאשר התייחסות טריוויאלית, מובנת מאליה (לפחות כמו שמקבלת טיסה מעל העננים).
על-פי תיאוריית הגשטלט, ניתן לתרגם כמעט כל אפיזודה במציאות שלנו ליסודות לגורמי של דמות ורקע. כל עוד אותן הפעולות המתבצעות תוך כדי נהיגה יהוו "דמות" והנהיגה תישאר ב"רקע" לא יחול המפנה המיוחל בשיעורי "תאונות הדרכים". כל חוב בספורט יודע, כי לפני יציאה לג'וגינג יש מצוות עשה ואל תעשה, כמו לא לאכול שעה לפני ולבצע מתיחות בהתאם. חשוב לאמץ פעולות קדם לפני כניסה למכונית. הקפדה על כושר פיזי, נפשי ומנטלי היא תנאי לשינוי חיובי משמעותי בתמונת ההיפגעות בדרכים.
עקומת התאונות תקבל תפנית כלפי מטה, כאשר אנשים יתחילו לשאול את עצמם לאחר שיצאו מרוגזים משיחה עם המעביד שלהם, או לחילופין מפגישה נרגשת עם חבר, האם הם כשירים לנהיגה או רצוי לקחת מונית. שינוי משמעותי יירשם כאשר הורים יסכימו שהאווירה בביתם תתקלקל, כאשר בנם החייל מתעקש לקחת את המכונית לאחר כמה יממות ללא שינה.
הן הציבור והן מקבלי ההחלטות בתחום התחבורה, נהנים להשלות את עצמם על כי נמצא הפתרון לבעיה הכאובה. בדרך כלל הם מתהדרים בירידה של מספרי "תאונות" אחרי מסע פרסום מוצלח במיוחד בתקשורת, אכיפה מסיבית בכביש מסוים או כתוצאה מירידה בנסועה. האשליה מתנפצת לאחר שהעוסקים במלאכה אינם יודעים כיצד לשחזר את ההצלחה ועקומות הנפגעים שוב נוסקות מעלה. התכווננות פנימית, יראת כבוד לכבישים והפנמת עקרונות של היזהרות יתנו את אותותיהם לטווח הארוך בהפחתה שיטתית ואמיתית של היפגעויות בכבישים.
__________________
ד"ר טובה רוזנבלום היא ראש המכון לחקר הגורם האנושי לתאונות דרכים במסלול האקדמי המכללה למינהל וחברת סגל באוניברסיטת בר-אילן