סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות" גילה, שהיוזמה לפנות את כל הרצועה באה משר הביטחון ומן "הרוב בפיקוד העליון של צה"ל".גם מופז בעצמו, בשיחה עם העיתון, נימק את הנטישה בצורך "להקטין את החיכוך".
מי שזוכר, זה היה הנימוק שניתן לחיילים באינתיפאדה הראשונה לברוח מאבנים שזרקו ילדים, וכך נוצר הדימוי המחליא של דוד פלשתיני וגוליית ישראלי. אח"כ באה הנסיגה מהרצועה הערבית, גם כן "כדי למנוע חיכוך", ועכשיו הגענו לחיסול ההתיישבות היהודית מאותו הנימוק.
שרון התבטא שאי אפשר להמשיך בסטטוס קוו, ופירוש הדבר שישראל יודעת רק שתי אפשרויות: שימור המצב הקיים, שפירושו חיכוך ללא הכרעה עם אבידות בנפש ונזק לכלכלה, או בריחה. חלופה שלישית - הכרעה וניצחון - איננה קיימת אצלו. זאת, למרות שכל העמים, לאורך כל ההיסטוריה, מכירים רק את החלופה הזאת: פשיטא", במלחמה - שואפים לניצחון.
כבר לפני זמן רב, כאשר מופז נשאל למטרת הלחימה, הוא ענה: להביא אותם לשולחן המו"מ, וכך התבטא גם הרמטכ"ל. שימו לב - לא להכניע את האויב, כי אם לאפשר לו להופיע למו"מ של "אדמה תמורת ביטחון" כצד שווה-כוח. ציטטתי בעבר מתוך נייר שהגיש אלוף משנה ווגמן, שהצביע בדיוק על נקודת התורפה הזאת: המלחמה אינה נגמרת, מפני שאנחנו איננו רוצים לנצח. וכך, בהכרח, האויב מנצח. ואכן, הערבים כבר צוהלים : את מסירת גוש קטיף לידיהם הם רואים כפרי הניצחון של הטרור שלהם על האויב הציוני, והם ילכו בדרך זו עד הסוף, עד שתיגמר המדינה היהודית.
כך, אגב, מופרכת התיאוריה השמאלנית, כי אין ניצחונות צבאיים, וכי יש רק "תהליך מדיני". מתברר, שהכלל הזה חל רק על היהודים, אצל הערבים עדיין שריר הכלל האוניברסלי, שהתמונה הצבאית קובעת את התוצאה המדינית. כך הפסיד לנו צה"ל, במודע ובמכוון, את שתי האינתיפאדות וקבע את התוצאה המדינית של אובדן יש"ע וירושלים על-פי מפת הדרכים שאומצה על-ידי הממשלה. יש אצלנו הערצה עיוורת כלפי הנהגת הצבא. שלא בצדק אנחנו פוטרים אותה מאחריות לתפיסה החולנית והמעוותת של העדר רצון לנצח.
לאן מוביל עקרון "הקטנת החיכוך"?
אם חלילה יעלה זממו של שרון בידו, ישלטו ברצועה החיזבללה, החמאס והג'יהאד, והם ייצרו מהר מאד איום טילים אסטרטגי על הנגב וגם צפונה, בואך אשקלון ואשדוד. 40 הקילומטרים הרבועים שיתרוקנו חלילה מיהודים לא ישביעו מליון ומאתים אלף ערבים רעבים, והם יאלצו אותנו עד מהרה לסגת לתוך הנגב פנימה, מזרחה, "כדי למנוע חיכוך". כיצד? ישכנעו את שרון לנצל את האיום החדש על הנגב המערבי לטובת הפרוייקט של הרחבת הרצועה במסגרת החלפת שטחים - תמורת אלפי מנשה או מעלה אדומים, למשל, לפי הדגם שהגו ברק וחכמי ג'נבה.
המהלכים האלה, של מדינה שוקעת, ידחפו את ערביי ישראל עוד ועוד לזרועות הטרור הפלשתיני, וכך יגבר ה"חיכוך" בוודי ערא, שבירתו אום-אל-פחם, בטייבה, בקלנוסה ובכפר קסם. מופז יסביר, בדיוק באותן המלים שבהן השתמש להצדקת חיסול גוש קטיף, שפינוי האזורים האלה "יעניק לתושבי ישראל ביטחון רב יותר", והסיסמה תהיה מעתה - לא עוד "אדמה תמורת שלום", כי אם "אדמה תמורת ביטחון".
לאחר הזזת הגדר מערבה, לקו הירוק, ייווצר מעבר לגדר מצב בלתי אפשרי: במערב השומרון יהיו עדיין יישובים יהודים, מזרחה - בגב ההר שיישוביו היהודים ייעקרו על-פי תכנית שרון, המוחקת כל זכר ליהודים מזרחה לשרוול-אריאל תשתרע מדינת הטרור. הואיל וכביש חוצה-שומרון יהיה כביש ללא מוצא, תישאר ביקעת הירדן מבודדת, מאוימת ממערב וממזרח.
בין יישובי הבקעה והיישובים שייוותרו במערב השומרון תהיה תקועה המדינה הפלשתינית, וצה"ל ייאלץ להיערך בכמה חזיתות, ושם יותש: מזה ומזה לגדר, ועל גבולות הבקעה במזרחה ובמערבה. "החיכוך" יהפוך במשך הזמן לבלתי נסבל ויחייב נסיגה נוספת - מהבקעה ומכל היישובים שממזרח לגדר. זה יקרה שוב על פי דוקטרינת מופז: "כדי להעניק לתושבי ישראל ביטחון רב יותר".
עם ההגעה לירדן ישתלט ערפאת על ממלכת ירדן, ותישאר לנו ישראל קטנה, מוקפת פלשתין גדולה ממזרח וממערב. בשלב הזה יעבור מוקד "החיכוך" לירושלים, שתהא מוקפת טריטוריה פלשתינית סביב סביב. אבן הדומינו הבאה תהיה בגליל: דרישה לאוטונומיה עם זיקה לפלשתין, פלוס טרור, מגובה על-ידי החיזבללה מן הצפון ומן הדרום, מכיוון ג'נין הפלשתינית.
למראה כל זאת יראו גם הסורים "כי טוב" וידאגו ל"חיכוך" משלהם, שיסתיים בבריחת ישראל מן הגולן, שוב -"כדי להעניק לתושבי ישראל ביטחון רב יותר".
בסוף תשאיר לנו "תורת החיכוך" מדינה של כביש חוף - ציר אחד מנהריה עד אשקלון הנושק לים, וממנו שתים, שלוש הסתעפויות מזרחה, לכוון צפת, העמק וירושלים, וזהו. כאן, כביכול, יגנו עלינו כוחות בינלאומיים.
הכוחות האלה, שיישלחו על-ידי הקוורטט, כלומר האו"ם, יהיו פה כבר מן ההתחלה, משלב הבריחה מן הרצועה. שרון עדיין חושש לומר זאת, אך כשתעלה הצעקה השמיימה 'איך אתה מפקיר את הרצועה לחמאס?' - הוא יגיש לנו כדור הרגעה בצורת כוח בינלאומי - עיין ערך תכנית נוסייבה-איילון, יוזמת ג'נבה ומפת הדרכים.
עם כוח בינלאומי על גבול הנגב, השרון והגליל נחדל להיות מדינה עצמאית ונהפוך לשטח-חסות מטעם מועצת הביטחון, ובגיבוי ערובות אמריקניות. הצבא הבינלאומי יהיה טוב לעסקים, ובהעדר חיכוך תפרח הכלכלה ולזמן מה יהיה שקט. מה צריך יותר?
אלא, שתורת "מניעת החיכוך", שאינה אלא נוסח מכובס של "תורת השלבים" ותורת "קורי העכביש" מבית מדרשם של ערפאת ונסרללה, לא תיעצר כאן. מי שבורח מן החיכוך, החיכוך רודף אחריו. ואז ישאלו את עצמם כל אלה שהצביעו במשאלי העם נגד האדמה ובעד השקט: לשם מה בעצם? הלא ערכים כמו מולדת, זכות אבות, נחלת אבות וזכויות היסטוריות כבר הפכו מזמן למלים מגונות, אז מה עדיין מחזיק אותנו במדינת החוף הצפופה והמאוימת הזאת? מה גם, שהגנת הכוחות הבינלאומיים תהיה "לא משהו". מי מהם שאינו שונא ישראל כמו האירופים יהיה במקרה הטוב - אדיש. למה לו למות בשביל היהודים? וכך, כל בחור וטוב, הצעירים ובעלי המקצוע שיש להם ברירה, יקומו ויעזבו. בעצם, התהליך הזה כבר בעיצומו.
את החזות הקשה הזאת ביטא בכמה מלים פקודו וחברו של שרון, מאיר הר ציון, שאמר בתגובה על הרעיון המטורף של בריחה מגוש קטיף, כי אם קריסה זו אכן תתרחש, פירוש הדבר שהציונות כולה הייתה טעות, וזו תחילת הסוף שלה.
בפועל, במערב כבר משמיעים הרהורי כפירה, שמא המדינה הציונית היא תופעה חולפת ומוטב לעולם בלעדיה.
גם בארץ - דווקא אלה הדוחפים לוותר ולסגת עוד ועוד, כאשר יראו את עצמם מצופפים במדינת הכביש הנכספת, לא ינוחו שם מדושנים על זרי הדפנה של ניצחונם. הם יהיו הראשונים לקום וללכת. הלא בין כך הם "אזרחי העולם הגדול".
ידידים, שתמכו בנו מסיבות אסטרטגיות, ייטשו אותנו ברגע שנהפוך להיות חסרי ערך מבחינה צבאית-אסטרטגית, ומאידך מי שראה בנו ביטוי לגאולת עם ישראל והתגשמות חזון הנביאים - יהודים וגם נוצרים - ישפטו את הציונות , בדיעבד, כמשיחיות שקר, כשבתי צבי אחד גדול.
מי שדברים אלה מחרידים אותו, ירשום נא לפניו שהמערכה על המאחזים, על גן העדן הקטן שהיהודים הקימו ברצועת עזה ועל יישובי י"וש ששרון זומם לעקור בגל הראשון, תהיה מכרעת כדי למנוע את כל החזות הקשה הזאת. שם - הפרצה המאיימת על המפעל כולו.
שם הטיל שרון את כל עתיד העם היהודי על כף המאזנים, ושם חייבים לעצור אותו, אם חפצי חיים אנחנו.