כל אחד מכיר את המלה "נגב", אבל כנראה שרק מעטים יודעים שהנגב מהווה 60 אחוזים משטחה של מדינת ישראל. כדי להבין לעומק את משמעות הנתון המספרי הזה, ראוי להביא את דבריו של דוד בן גוריון, שכבר ב-1948 אמר כי "מדינה יהודית בלי הנגב כמעט שאינה מדינה". לתובנה זו של ראש הממשלה הראשון ניתן להוסיף, כי בלי הנגב ישראל אינה יכולה להיות מדינה ולא כל שכן להיות מדינה יהודית.
לחששותיו של בן גוריון לגבי אפשרות קיומה של מדינה בלי הנגב ישנן שלוש סיבות: ללא מרחבי הנגב שטחה הקטן ממילא של ישראל הוא זעיר ממש וספק אם תוכל להתקיים במרחב קטן כזה; ללא הנגב ישראל תתקשה להישאר יהודית, משום שהאוכלוסייה הערבית הגדולה שתיכלל בשטחה המצומצם עלולה למנוע זאת ממנה; ללא הנגב ישראל תהיה עיר יורת מאשר מדינה ובתור עיר כזו צפוי לה גורל דומה לזה של קרתגו.
העם היהודי רכש את אדמות הנגב, בכסף מלא, במשך שנים רבות ועל כך לא חסר תיעוד. בעקבות מסעות הרכש, בראשית שנות השלושים, עלו על קרקע הנגב שלושת המצפים - רביבים, בית אשל וגבולות. זמן לא רב לאחר מכן צמחו עוד 11 נקודות יישוב ובמשך השנים התפתחה מפה יישובית יהודית גדולה ורחבה. הבעיה היא, שהיקף האוכלוסייה במגוון הישובים בנגב עדיין אינו מספיק.
מלבד האוכלוסייה היהודית מצויים בנגב כיום כ-135 אלף בדווים, מחציתם מתגוררים בשבע עיירות ייחודיות ומחציתם במה שאנחנו מגדירים "הפזורה". "הפזורה" איננה הגדרה ערטילאית. משמעותה היא - התיישבות "מפוזרת" על פני המרחבים. כלומר, הבדווים נאחזים לא בנקודות יישוב מוגדרות אלא בכל מרחבי אדמת הנגב. למרבה הצער, למרות הדיבורים הרבים והתוכניות הלא מעטות להסדרת בעיית הבדווים בנגב, ולמרות שלכל ברור שבלי פתרון נאות והולם הבעיה לא תיפתר ורק תחריף ותתעצם, המדינה אינה עושה את מה שנדרש.
הצעד הראשון אותו חייבת מדינת ישראל לעשות הוא פיתוח היישובים הבדווים הקיימים - הן פיתוח פיסי והן פיתוח קהילתי, על-מנת למשוך לתוך היישוב האלה עוד ועוד בדווים היושבים ב"פזורה". המצב האורבני-קהילתי בעיירות אלה כיום כלל איננו אטרקטיבי ותנאי החיים בהן אינם יכולים להוות גורם משיכה נאות לאוכלוסיות חדשות. הצעד השני הנדרש הוא הסדר קרקעות. הסדר זה אינו יכול להישאר בגדר משאלת לב לעתיד לבוא. הוא חייב להתממש, שכן כל הסדר עדיף על המצב הקיים.
הצעד השלישי שיש לנקוט ביחס לבעיית הבדווים בנגב הוא הקמת יישובים בדווים נוספים בנגב. היו ממשלות בישראל שדיברו על 15 יישובים קהילתיים בדווים נוספים, היו שדיברו על שבעה. הבדווים עצמם מדברים על 46 יישובים, שחלק מהם כבר קיים בפועל כיישובים בלתי מוכרים. כך או כך, מדיבורים בלבד לא ניוושע. חייבים להפסיק לדבר - ולהתחיל להקים יישובים בדווים נוספים, בעיקר כיוון ש"הפזורה" היא מצב בלתי אפשרי לא לבדווים המתגוררים בה ולא לאינטרסים של מדינת ישראל.
בחינה של היקפי "הפזורה" מצביעה על הסכנות הרבות הגלומות בה. ההתיישבות הבדווית יורדת מאזור דרום הר חברון, אזור רהט-דימונה, לכיוון ירוחם ועוטף באר שבע. היא גולשת לכיוון כביש 40 באזור רמת חובב, לאזור רביבים ורתמים, מצפון לבאר שבע (אותו אפשר להגדיר "עוקף באר שבע"). פרט להתפשטות על-פני המרחב הגיאוגרפי קיים גם גידול במתחמים המבונים. יש הטוענים כי היקף המבנים הלא חוקיים שבהם מתגוררים הבדווים בנגב מגיע לכ-30 אלף. האמת היא שונה: על-פי מיטב ההערכות קיימים כבר כ-60- אלף מבנים לא חוקיים בנגב. זו המציאות - ומול מציאות כזו אין זה סביר שמדינת ישראל תוכל להרוס את כל המבנים הלא חוקיים. אין ממשלה בישראל שתוכל לעשות את המעשה הזה. ועל כן חובה מיידית היא להציג פתרון ל"פזורה".
ישראל היא מדינה דמוקרטית לכל אזרחיה. גם הבדווים יודעים זאת, ובתור אזרחי ישראל הם למדו לנצל את כל הכלים הדמוקרטיים לטובתם, בדיוק כפי שהיהודים עושים זאת. שיטה הפעולה הדמוקרטית בהקשר זה פשוטה ותכליתית וראוי להביא דוגמה כדי להבין כיצד היא פועלת.
הבדווים רוצים לעלות ולהיאחז בקרקע בנגב, שלגביה קימת פסיקה בג"צ שאסור לשבת עליה. תוך בחירת עיתוי פוליטי מתאים, במסגרת כהונתה של ממשלה כזו או אחרת, פולשים הבדווים אל הקרקע האסורה. על-פי החוק חייבת המדינה לפנות את הפולשים תוך 30 יום. בדרך-כלל, מותר לפנותם בכוח. אבל הפעלת כוח נראית רע בטלוויזיה. השלטון מעוניין למנוע את המראות הקשים, בשל עיתוי פוליטי לא נוח ועל כן הוא מגיע להסדר התפנות מרצון עם הפולשים ומעביר אותם מנקודת הפלישה לנקודה אחרת "רק למשך שבוע שבועיים", עד שיימצא פתרון. השבועיים האלה נמשכים שנתיים או יותר. זהו בערך קצב העבודה של רשויות השלטון בנגב - וכאשר חלפו השנתיים ומועד הפינוי מגיע, עותרים הבדווים לבג"צ וטוענים, בצדק מבחינתם, שמכיוון שחייבים להעניק חינוך לילדים, כבר הקימו בית-ספר שעכשיו אי-אפשר להרוס אותו; שמכיוון שהם חייבים לספק שירותי דת, הם כבר הקימו מסגד או שניים. ומסגדים הרי לא הורסים, כי הם מקום פולחן, בית האל, או כל מינוח דתי אחר. וכך מתחיל להיווצר תהליך של קביעות ותוך זמן קצר צצים מבני קבע ליד הצריפים "הזמניים". המצב העגום בשטח, שנוצר תוך ניצול הכלים הדמוקרטיים, הדרדר עד כדי כך שגם אם מצליחה המדינה לקבל צו משפטי שבעקבותיו הורסים בית לא חוקי, תוך 24 שעות צצים במקומו שני בתים קבועים חדשים. ורשויות החוק ניצבות בפני בעיה משפטית חדשה והגלגל חוזר.
נוכח הדברים הללו ברור, כי כל מי שחרד לעתיד הנגב, לא רק מההיבט של ההתיישבות היהודית אלא גם מנקודת הראות של ההתיישבות הבדווית, חייב לפעול במהירות לפתרון בעיית הבדווים בנגב. כל התעלמות מהצורך הדחוף במציאת פתרון רק תחריף את הסיטואציה המסוכנת. כבר כיום התחושה של התושבים היהודים בנגב משדרת מצוקה. מצוקה בעיקר נוכח ההשתלטות הזוחלת של הבדווים, המהווה איום דמוגרפי.
עם כל חומרתו של "האיום הבדווי", שאינו מטופל כיאות על-ידי רשויות המדינה, חמור לא פחות הוא אפס המעשה השלטוני ביישוב מסיבי של אוכלוסייה יהודית בנגב. כדי להפוך את הנגב למרכיב משמעותי וחשוב במבנה מדינת ישראל, חייבת המדינה להזרים אליו לפחות עוד מיליון יהודים. זו תהיה התשובה היהודית הנכונה לבעיות הקשות הצומחות לעין כל. מיליון יהודים פירושו הכפלת אוכלוסיית באר שבע מ-200 אלף תושבים ל-400-500 אלף. פירושו הכפלת האוכלוסיות היהודיות בערד, באזור צומת שוקת, באזור להבים, באזור אופקים, באזור אשכול, קצת ברמת הנגב, במצפה רמון, בירוחם, בדימונה ובערבה התיכונה, כאשר המסה ההתיישבותית העיקרית תשב במרחב באר שבע, במה שצריך להיות מטרופולין באר שבע.
יש מי שטוענים כי "חזון המיליון" אינו אלא חלום, כל עוד הממשלה עוסקת רק בפיתוח מרכז הארץ. במצב כזה, טוענים המבקרים, אין סיכוי שמישהו יבוא להתיישב בנגב. יתכן. אבל אם מדינת ישראל הייתה חושבת בצורה נכונה, היא הייתה עוצרת באופן מוחלט את הבנייה בכל המרחב שבין גדרה לחדרה. היא לא היתה נכנעת לכרישי הנדל"ן. רק עצירה חד משמעית של הבנייה במרכז למשך עשרים שנה והפניית כל המשאבים לנגב, ליצירת מקומות עבודה, שיכון וחינוך, תשנה כליל את התמונה הדמוגרפית של ישראל ותפתור גם את איום ההשתלטות הבדווית על הנגב.
על-מנת להגיע ליעד הפיתוחי-דמוגרפי שהצגתי כאן, תצטרך המדינה לרכוש מחדש חלק גדול מקרקעות הנגב. ללא בעלות המדינה, כנראה שלא ניתן יהיה ליישב בנגב את אותם מיליון יהודים.
___________________________________________________________
הכותב הוא יו"ר מרכז המועצות האזוריות וראש המועצה האזורית רמת הנגב.
המאמר מתוך "קרקע" - ביטאון המכון לחקר מדיניות כלכלית ושימושי קרקע של קק"ל, מס' 57 (ינואר 2004)