המציאות כבר עולה על כל דמיון. עוד חשבתי לעצמי שלא אופתע יותר לא מסופרים ולא מאנשי רוח ואומנים. עד אשר בא הראיון שנתן הסופר א.ב. יהושע לעיתון 'הארץ'. נוכח קריאת הראיון המסקנה היא פשוטה, חדה וכואבת: זו אינה שאלה של זמן עד שהסופר א.ב. יהושע יחצה את רוביקון ההזדהות המלאה עם האויב כפי שעשתה חברתו הסופרת בתיה גור, הוא כבר שם.
מי שעוקב אחר כתיבתו של יהושע, ראיונותיו הרבים לכלי התקשורת יכול לזהות ציון דרך חשוב בספרון קטן המקבץ את תמצית הגותו עד תחילת שנות השמונים. ספרון זה נקרא 'בזכות הנורמליות'. את נס השוויון עם העמים ובתוכם הוא הרים לגבהים כפי שרק תאומו הרוחני עמוס עוז יכול היה לעשות. לו רק נהיה ככל העמים. כאשר מעט מריח הציונות דבק עדיין בבגדיו, יכול היה לכתוב מעין דברים השמורים אולי לסופר משה שמיר היום.. "כתוצאה הכרחית של אותו רגש של התנשאות עצמית וצדקנות ללא תנאי, הולך ומתפתח רגש נגדי של האשמה עצמית, של ניסיון להזדהות עם האויב".
עכשיו הוא מודה שיש פחד. "יש בי פחד מפני הזהות החלקית של היהודים, מפני היכולת שהם פיתחו לחדור לתוך רקמות חייהם של אחרים. לחיות ללא גבולות, ללא לקיחת אחריות". זה נשמע כמו הגדרת וירוס מחשבים משוכלל שאינו מכיר בגבולות הרשת ובטח לא עושה חשבון לאחרים. "אני חושב שבכניסתנו העמוקה לתוך זהויות של עמים אחרים אנחנו מאיימים עליהם. משהו בהוויה שלנו מתסיס אותם". תמרון חד כזה אפשר לצפות אולי ממטוס קרב רב פעלים ולא מסופר המחשיב עצמו להוגה דעות או לפחות לנביא. ("במובן מסוים אני נביא החד-צדדיות").
זהו, מר יהושע, נגמרה הנורמליות?
כנראה. הוא רואה בהיסטוריה היהודית כישלון גדול. והוא חושב שהגיע הזמן שנסיק מסקנות ממה שקרה לנו. "אני חושב על השואה יום יום. הגיע הזמן שנבין שאי-הבהירות של הזהות שלנו היא שגרמה לכך שיחידים וקולקטיבים בעלי כאוס זהותי ישליכו עלינו השלכות אימתניות". הבנתם את בליל הזוועות הזה? זה עוד לא הכל. "אני חושב שאחת הסיבות להתפרצות הנוכחית (איזה?) של האנטישמיות היא העובדה שישראל טשטשה את גבולותיה. ברגע שישראל נעשית לא ברורה היא משגעת את היהודים ומשגעת את האנטישמים. משגעת את הערבים ומשגעת את הנוצרים".
לקחת אוויר נוכח ההסבר המזהיר הזה. פלא פלאים איך אנחנו מצליחים לשגע את כל העולם וגם את עצמנו. מפליא יותר איך שכחנו כל-כך מהר שגבולות 67' היו יציבים ונאים לפי שיטת יהושע, ובאמת ובתמים לא היתה ולא נבראה אנטישמיות ולא היו פיגועים. שום כלום.
עצוב עד מאוד איך סופריה המהוללים והנקראים של מדינת היהודים מספקים במו ידיהם את עלילות הדם העתידיות. כל מה שספרות הכיליון הזאת מסוגלת להנפיק מבין דפיה המצהיבים הוא נחלים סוערים של שנאה עצמית, והזדהות כמעט מושלמת עם האויב והצדקה מלכתחילה ובדיעבד של רצח יהודים. אין אפשרות אחרת לפרש את דבריו של הסופר. הם כתובים ופזורים בכל כתב עת, עיתון ורדיו.
הסופר החיפאי אשר עזב בשמחה את ירושלים האפלולית מתייצב כעין אוטומט מאחורי כל עמדה ערבית. אין לו ולו מילה אחת טובה על אחיו היהודים. לא די בזה שהוא מודה מבלי משים ש"תפיסת השמאל הישנה של שלום תמורת שטחים לא עובדת", הוא גם מציע שאם אחרי הנסיגה הגדולה יעזו הערבים להטריד את מנוחתנו, או אז "נפעיל את מלוא כוחנו כפי שעשינו מול המצרים". כך אמרו בדיוק אחרי הסכם אוסלו. וזה מה שבית ישראל מקבל ערב הפסח. לא מילה על חרות, לא מילה על גאולה ועלייה, ובטח לא על הכרת הטוב. תוצאותיה של זריעת הרוח הפוסט-ציונית והאוטו-אנטישמית הזו לא מאחרות לבוא. סתם רקב לבית ישראל.
_________________
כותב המאמר הוא חבר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.