מה יש בסיפור יציאת מצרים שגורם לנו כל-כך הרבה התרגשות? מה יכול הישראלי המודרני למצוא בטקסטים של החג הזה?
יציאת עם ישראל ממצרים היתה כרוכה בהרבה מאוד אלימות. עשר מכות שהביא אלוהים על מצרים הביא למותם, מטבע הדברים, של אלפי מצרים חפים מפשע. שלא לדבר על מכת בכורות האכזרית - שבה מתו כל בכורי מצרים. כיהודים מודרנים, כיצד עלינו להתייחס למנה הגדושה הזו של שפיכות-דמים ואלימות המוזכרים בתוך טקס דתי?
לדעתי, עלינו לראות את עיקר הסיפור כאזהרה מפני מה שעלול לקרות משימוש מושחת בכח. כידוע, power corrupts. סיפור יציאת מצרים הוא המחשה כיצד שלטון מסונוור מכח, הפוגע ורומס זכויות של מיעוט החי בתוכו, מביא על עמו הרס עצמי.
ברור, כמובן, שאי אפשר לצפות משלטון פרעה לפני 2500 שנה לעמוד בסטנדרטים של זכויות האדם כפי שנוסחו, למשל, בהכרזה העולמית על זכויות האדם 1948. אך פרעה היה צריך להבין את גבולות הכח, ולא לרמוס ברגל גסה עם שלם. לו היה מבין זאת, ושועה לאזהרות שהרבות שניתנו לו - לא היה מביא על עצמו את עשר המכות.
היו בעם המצרי אנשים שהבינו את הסכנה שבדיכוי שיטתי של עם. כבר בתחילת הסיפור אנו מוצאים את המיילדות, שלא מוכנות היו למלא אחר ציווי השלטון "כל הבן היילוד - היאורה תשליכוהו". באקט נדיר של אומץ-לב מוסרי בעולם העתיק, הן מסרבות לפקודה:
"ותיראן המיילדות את האלוהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים, ותחיינה את הילדים" (שמות, א, 17). לפי פרשנים רבים היו אלו מיילדות מצריות. המיילדות היו "יראות אלוהים", כלומר, היה להן אומץ לב להשמע למצפונן, ולא ללכת אחרי העדר.
אך לא המיילדות בלבד העזו לצאת נגד השלטון המצרי. בשלב מסויים, אחרי שהמכות מתגברות והולכות ומספר הנפגעים המצריים הולך וגדל, באו חרטומי מצרים לפרעה וזעקו בפניו:
"עד מתי יהיה זה לנו למוקש, שלח את האנשים - הטרם תדע כי אבדה מצרים?"
אלא שפרעה המשיך להסתמך על הגנרלים ומומחי הצבא והשב"כ שאמרו לו שהעתרות לדרישות של עם ישראל תהיה "כניעה לטרור". ומתן עצמאות לעם ישראל יביא את הקץ על מצרים, לא פחות. כך במפורש מנמק פרעה את הצורך להמשיך את הכיבוש:
"הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו, פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו, ונלחם בנו ועלה מן הארץ". וכך הביא על עצמו, במו ידיו, את הדבר שממנו כל-כך פחד. טרור נוראי. מכת בכורות.
למען הסר ספק: הטרור הוא פסול. הריגת חפים מפשע היא מעשה נפשע. אין לכך הצדקה, גם לא כאשר היא באה מצידו של אלוהים. דווקא משום כך, אנו צריכים להדגיש כי לא את הענישה הקולקטיבית הבלתי-מוסרית הזו אנו חוגגים בפסח. כעם שסבל מרדיפות ומגזירות, עלינו לדחות כל ענישה קולקטיבית, ותחת זאת לציין לשבח את היחידים אשר מעיזים לצאת בגבורה נגד ענישה כזו. לא את האלימות וההרג אנו חוגגים אלא את סרבנות המצפון ואומץ-הלב של יחידים, שהבינו שאי אפשר לרמוס את זכויותיו של מיעוט לאומי, מבלי שהדבר יביא להרס מוסרי ובטחוני של המדינה כולה.
מדינת ישראל של 2004 היא עדיין שפחה חרופה. שפחה של מולך הכיבוש. את אשר עשו לנו המצרים, ועמים רבים אחרים לאורך ההיסטוריה שלנו, אנו עושים לפלשתינים.
ואולם השנה יש תקווה. בליל הסדר נעלה על נס את סרבני וסרבניות המצפון, שמספרם הולך וגדל. נחגוג את הפסח בתקווה גדולה כי יותר חיילים, שוטרים, נהגי בולדוזר ופקידים ישאלו את עצמם, מעבר לארבע הקושיות המסורתיות, את הקושיא החמישית: מדוע אנו ממשיכים להיות עבדים של מולך הכיבוש?