במדינה שחוותה כבר כך וכך מלחמות במהלך שישה עשורים לקיומה, יותר ממלחמה אחת בכל עשור, הכותרת לרשימה זו עלולה להטעות, זה עלול להישמע כאילו מנסים לתאר את מהלך החיים שבין המלחמות. אבל הח"מ אינו עוסק בדיווח על חדשות וגם לא בתיאור הווי החיים במדינת ישראל, ממילא ברור שלא זו הכוונה של הכותרת. הכוונה היא לשתי המלחמות שעל אודותן קוראים בפרשת השבוע, שתי מלחמות שהתחוללו בהפרש זמן של שבועות ספורים.
בשבוע שעבר קראנו על יציאת מצרים; בעקבות המכה הקשה מכולן, מכת בכורות, המצרים היסטריים לגמרי [פרק י"ב]: [...] וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה, בְּמִצְרָיִם: כִּי-אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מֵת. והם מבקשים להיפטר במהירות הכי גדולה מבני ישראל שבגללם חטפו את עשר המכות [לא] וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי--גַּם-אַתֶּם, גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה', כְּדַבֶּרְכֶם. בהיסטריה שלהם, הם לא היו מוכנים לסבול את נוכחות בני ישראל בארצם אפילו דקה אחת נוספת [לג] וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם, לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ: כִּי אָמְרוּ, כֻּלָּנוּ מֵתִים. ובני ישראל אכן יוצאים ממצרים כבקשת המצרים, אבל לא כמגורשים, אלא יֹצְאִים בְּיָד רָמָה.
אלא שמהר מאוד מתחולל מהפך חשיבתי אצל פרעה והוא מתחרט על שחרור העבדים [פרק י"ד]: [ה] וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם, כִּי בָרַח הָעָם; וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ, כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. זה היה מהלך מתוכנן מאת ה' יתברך. פרעה שלח מרגלים שידווחו לו על מהלכי בני ישראל לאחר שחרורם, ואלה באו וסיפרו לו כי נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם, הַמִּדְבָּר. וזאת מכיוון שבני ישראל מילאו את הוראת ה' למשה: [ב] דַּבֵּר, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת, בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם: לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן, נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל-הַיָּם. במקום להמשיך במסע דרך המדבר אל ארץ ישראל, הלכו בכיוון הים ונתקעו שם על החוף. נו - אומרים לעצמם המרגלים ומדווחים לפרעה - בני ישראל התברברו בניווט וזה אומר שהאלוקים שלהם לא בדיוק יודע איך להמשיך מכאן. זו ההזדמנות שלנו לתקן את הקלקול, להשיב אותם לעבדות. [ח] וַיְחַזֵּק ה', אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...
פרעה פותח במרדף ובתוך שעות הוא משיג אותם. בני ישראל נכנסים ללחץ: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-ה'. הם לא שומעים תגובה מהקב"ה, אז פונים בטענות אל משה: [יא] וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. וכנראה בהשפעת הלחוץ הנורא הזה, כאשר הם רואים את הצבא המצרי העצום מתקרב לעברם במהירות, ימים ספורים לאחר שחרורם מהעבדות הקשה במצרים, כשהוא מאורגן במערך מלחמתי מפחיד, פתאום העבר העבדותי כבר לא נראה נורא כל כך: [יב] הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.
המדרש מספר כי באותה שעה נחלקו ישראל לארבע כתות, מפלגות בלשון ימינו, וכבר הארכנו בכך בשנים קודמות. מי שירצה לרענן את זכרונו, אפשר לעיין ברשימות לפרשה זו מהשנים ס"ד, ס"ו וס"ז. שם הקבלנו את התיאור המדרשי לאקטואליה ואותן הקבלות תקפות היום כמו אז. כעת מעניינת אותנו השורה התחתונה, ההוראה שקיבלנו במצב המפחיד שאליו נקלענו: [יג] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה', אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. [יד] ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן. במילים האלה הוא מנסה להרגיע את העם, אבל משה עצמו כנראה לא רגוע. ואת זה מבינים מן ההקשר: [טו] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ.
ה' אומר למשה כי זו לא העת להרבות בתפילה וגם אין צורך, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ. הוצאתי אתכם ממצרים לתכלית מוגדרת והודעתי לך מראש כי זו התכלית. יצאתם ממצרים וכעת אתם בדרך להר סיני כדי לקבל שם את התורה. פרעה מנסה להחזיר אתכם לאחור, לשיעבוד מצרים, למצב נפשי שימנע מכם את קבלת התורה. אל תבלבלו את עצמכם במלחמה מולו, רק תמשיכו לחתור אל היעד, אל הר סיני, ובכך תיפטרו מפרעה לתמיד. אלא מה - ניצב בפניכם הים, מחסום בלתי עביר לכאורה - אין צורך להתרגש, [טז] וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם--וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה. אם רק תתמידו בחתירה אל היעד, קבלת התורה - אפילו הים לא יעמוד בפניכם.
נלחמים, אך ורק על העתיד בסוף הפרשה נקלעים בני ישראל למלחמה נוספת [פרק י"ז]: [ח] וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם. כאן אין בפרשה תיאור של תגובת בני ישראל למהלך הזה של עמלק. לא מיותר להזכיר כי מדובר בזמן קצר אחרי קריעת ים סוף, אירוע שעשה רושם עז על כל עמי האזור כמתואר בשירת הים [פרק ט"ו]: [יד] שָׁמְעוּ עַמִּים, יִרְגָּזוּן; חִיל אָחַז, יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. [טו] אָז נִבְהֲלוּ, אַלּוּפֵי אֱדוֹם-- אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד; נָמֹגוּ, כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. יש לשים לב שלאחר האמירה הכללית: שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, מוזכרים בשמותם ארבעה עמים שכנים: יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת, אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב, כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.
על שלושה מהם אומרת התורה שהגיבו ברמה כזו או אחרת של פחד ורק עם אחד, אֱדוֹם, הגיב בבהלה. ההבדל הוא שפחד עשוי ללוות את האחוז בו זמן רב יחסית, בעוד שבהלה היא חוויה נפשית זמנית. מתאוששים ממנה די מהר. עמלק הוא אדומי, הוא אומנם נבהל כאשר שמע על קריעת ים סוף בפני בני ישראל, אבל התאושש במהירות והחליט לתקוף. אולי חשב שהתקפה כזאת תהיה חוויה מתקנת לבהלה שאחזה בו, שהנה הוא מתמודד ומנצח, אבל עבור בני ישראל זו הייתה חוויה טראומתית. כאמור, התורה אינה מרבה בפרטים על אודות מה שקרה שם. אומנם המדרשים משלימים את החסר, אבל אותנו מעניין ההבדל בין המלחמה הזאת שבסוף הפרשה למלחמה שעל אודותיה דיברנו בתחילת הפרשה: [ט] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹקִים, בְּיָדִי.
כאן משה אינו מכריז: ה' יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן כפי שהכריז במלחמה מול המצרים. להפך, הוא מורה ליהושע לגייס לוחמים ולהתארגן למחלחמה במהירות, מָחָר. אתה תנהל את הצד הפיזי של המלחמה, אומר משה ליהושע, ואני אתעסק בצד הרוחני, אצפה עליכם ממקום גבוה ואתפלל לנצחונכם: אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹקִים, בְּיָדִי. [י] וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה--לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. המלחמה מסתיימת בניצחון, אבל לא מספיק חד-משמעי: [יג] וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת-עֲמָלֵק וְאֶת-עַמּוֹ, לְפִי-חָרֶב. אומנם ניצח, אבל רק החליש את עמלק, לא השמיד אותו. במאמר מוסגר נזכיר כי בעקבות האירוע הזה מתחייב הקב"ה בכבודו ובעצמו כביכול: [יד] וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.
וכאן אנחנו מגיעים לבירור השאלה במה השתנתה מלחמה זו מהמלחמה הקודמת, מדוע כאן לא נלחם ה' במקום בני ישראל? ובכן, ההבדל הבולט בין שתי המלחמות הוא במיקום של האויב; פרעה רדף אחרי בני ישראל, היה מאחוריהם, בעוד עמלק ניצב לפניהם. בני ישראל היו בעיצומו של המסע אל הר סיני לקבל את התורה. כאשר יש אויב מאחור, כאשר יהודי נקלע למצב בו מנסים לפתות אותו לשוב לשיעבוד מצרים, להתמכר לסיר הבשר, לקישואים ולאבטיחים, הוא אמור להתעלם מהפיתויים ולהמשיך בחתירה קדימה, אל עבר היעד הנכסף, קבלת התורה בהר סיני. אבל כאשר מתייצב איזה כוח בינו ובין הר סיני, כזה עמלק שמנסה למנוע ממנו את ההגעה ליעד הנכסף - אין ברירה אלא להילחם. כאן אי-אפשר לסמוך על הקב"ה שיעשה את העבודה במקומי, כי העבודה הזאת היא התכלית שלי בעולם הזה.
את הפרשה הזאת קוראים תמיד בסמוך לראש השנה לאילנות, ט"ו בשבט. המסר של היום הזה, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', הוא בתזכורת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה. בכללות, העולם מתחלק לארבע מדרגות, דצח"מ - דומם, צומח, חי, מדבר - וארבע המדרגות האלה הן גם שלבים בחייו של אדם. בהתחלה הוא כדומם, בעודו ברחם אמו, וגם אחרי כן הוא תלוי לחלוטין בסובבים אותו. אחר-כך הוא מתחיל לצמוח ועד שמגיע למדרגת חי, שכבר אינו מחובר לשורשו ויכול לנוע ממקום למקום בכוחות עצמו ואף להמשיך ולצמוח במקומו החדש. אבל זה עדיין לא מספיק, כי עליו להגיע עוד למדרגת מְדַבֵּר. כזה שלא רק יודע להוציא מילים מפיו, אלא שיכול לדבר דברים של טעם ולקיים את הציווי שנאמר לאדם הראשון: וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ:
המסר הברור משתי המלחמות של פרשת השבוע הוא שאנחנו לא אמורים להילחם עם העבר, אלא אך ורק לחתור אל העתיד. לא אמורים לנהל מלחמה נגד הגלות אלא לחתור בכל הכוח לגאולה. ההתעסקות שלנו בעבר, ימי זיכרון למיניהם למשל, ניצבת כמכשול בלתי עביר בפני העתיד המזהיר המצפה לנו והגיע הזמן שנתבגר, שנעבור ממדרגת צומח למדרגת חי ומדבר, שננהל את עצמנו וממילא גם את העולם כולו, בדיבור טוב.