שיטת המינויים של שופטים לבית המשפט העליון, דומה שהיתה נהוגה מאז ומעולם. לטעמם של אנשי הימין והדתיים, זוהי איזו קונספירציה של השמאל החתרני לשמר את כוחו בבית המשפט, או לפחות מין וירוס מסוג תולעת שהשאיר שלטון מפא"י בדימדומיו לליכוד שירש אותו. שופטי העליון, מנגד, היו רוצים שנאמין שהזכות למנות את חבריהם ולהחליט מי יבוא בקהלם, קיימת עוד מימי הטורקים, לכל הפחות. אלה טועים ואלה מטעים.
צריך מידה של תמימות להאמין שממשלות מפא"י, שבזמן בן-גוריון היו מכתיבות את תוכן שידורי החדשות ברדיו, היו מניחות לשופטים החלטה בלעדית על הרכב המוסד החשוב והרגיש הזה. הנוהג הזה, שיש לקוות שהוא הולך ועובר מן העולם, התמסד דווקא בתקופת שלטונו של הליכוד. ליתר דיוק בתקופת כהונתו של חבר ועדת המינויים המשפיע ביותר מאמצע שנות ה-70' ובמהלך שנות ה-80': דב שילנסקי.
הנער ניצול השואה, עלה לארץ על סיפון האוניה "אלטלנה" והתקבל במטחי תותחים, ולא לשם כבוד. הוא חווה את שנות ה-50' שבהם נודו והורחקו אנשי חירות ויוצאי האצ"ל מכל עמדות ההשפעה ואף ממקומות עבודה, בגר והפך לאיש עם משימה; לעזור לחברים.
ההזדמנות ניתנה לו במהלך שנות כהונתו הארוכות כחבר בוועדה למינוי שופטים. תחילה מטעם לשכת עורכי הדין ולאחר מכן כחבר כנסת מטעם הליכוד וכנציג הממשלה. שילנסקי ישב בוועדה במהלך כהונתם של שלושה נשיאים בבית המשפט העליון, ומתוקף הוותק וקשריו ההדוקים במערכת הפוליטית מחד, ובלשכת עורכי הדין (שהיתה אז בזיקה חזקה לליכוד), מאידך, הפך לחבר המרכזי והמשפיע ביותר.
יש לציין לזכותו ששיקוליו לא היו שיקולי תועלת צרים, כמו חבריו למפלגה. דלתו היתה פתוחה לכל חבר בלי כל קשר למידת ההשפעה שהיתה או לא היתה לו במרכז תנועת החרות. במרכז ידעו להעריך זאת, ושילנסקי זכה לפופולאריות ייחודית בין חברים מכל המחנות בתנועת החרות. הוא מינה ומינה חברים ללא ליאות. אם עורך דין חבר תנועה התלונן שהוא לא גומר את החודש, טרח ודאג לו למינוי, לפחות כשופט תעבורה. ככל שהתבססה השפעתו של שילנסקי בוועדה, כך יכול היה יותר לדחוף את המינויים ואף לקדם אותם לבית המשפט המחוזי.
לדחף הזה של שילנסקי וללב הרחב והרחום שלו, היו שתי תוצאות לא רצויות. ראשית, חלק מן המינויים היו בפירוש לא ראויים. אחדים מהם היו אסונות שיפוטיים של ממש. שנית, הגורם המקצועי היחיד שיכל לאזן אותו בוועדה היו שופטי בית המשפט העליון ונשיאם, מתוקף מעמדם והוותק שלהם במערכת. כך התמסדה לה ההבנה השקטה לפיה, שופטי בית המשפט העליון מחליטים מי יצטרף אליהם, ונמנעים מלטרפד מינויים לערכאות הנמוכות יותר.
אפשר אולי לראות במה שקרה בהמשך, תוצאה של קוצר ראות אופייני של פוליטיקאי. מצד שני, במחצית השניה של שנות ה-80' נשיא ביהמ"ש העליון, היה מאיר שמגר יבל"א, ומשנהו היה השופט המנוח דב לוין, שניהם יוצאי האצ"ל, והעולם נראה נפלא. נכון ששני האישים האלה הגיעו לתפקידם ללא שום קשר לליכוד. אבל כאשר הופיעו, לסירוגין, לטקסי האזכרה הממלכתיים לזאב ז'בוטינסקי, במסגרת תפקידם, נראה היה בעליל שהם נהנים להתערבב ולהחליף חיבוקים עם חברים ותיקים.
כנראה שהיה קשה לצפות שהעילוי המשפטי רך הדיבור מרחביה, יהפוך לנשיא הריכוזי ביותר שהיה בבית המשפט העליון, ויעצב אותו בצלמו ובדמותו (ואף שמאלה ממנו), לשנים ארוכות.
_____________________
הכותב היה בעבר חבר בית הדין העליון של תנועת החרות