הרעש התקשורתי, בארץ ובעולם, שהתלווה למעצרו ושחרורו של העיתונאי הבריטי פיטר הונאם, שמלווה את מרגל האטום ואנונו מאז פרסם לראשונה את סיפורו לפני 18 שנה, היה צפוי. העיסוק בואנונו וביכולת הגרעינית הישראלית עבר את שלב "העמימות" - שהייתה כה אהובה על ממשלות ישראל והפכה לאובססיה אטומית, בכל הקשור לואנונו, אטום וכורים גרעיניים עד כדי אבסורד.
האשמה העיקרית בזמנו לא היתה בואנונו, אלא במחדל הביטחוני ובאחראים שאיפשרו את העסקתו בכור האטומי ויותר מכך במתן חופש תנועה וצילום לאיש שכל הנתונים והערכות לגביו אמרו את ההיפך מכך. לאחר שנחטף, נשפט בצורה חמורה למדי ובצדק, היה צריך לחשוב יותר יצירתי לגבי שחרורו והמגבלות שהוטלו עליו - והיכולת לממש אותן בעידן התקשורת המודרנית, אינטרנט לוויינים ועתונות אגרסיבית.
בל ישלה עצמו איש: העיתונאי הבריטי אינו תמים וצדיק בדורותיו - הוא ניסה לעשות "קומבינה" כדי לעקוף את מגבלות השחרור של ואנונו, וגם הצליח כנראה. העובדה שהראיון נוהל על-ידי יעל לוטן עבור הבי.בי.סי - כאשר הוא נוכח במקום, בחצר הכנסיה - היא תרגיל פשוט ולא מתוחכם ביותר, אבל ההתנהלות של השב"כ לא רק סיבכה את התמונה, אלא הגדילה אותה.
כעת מתברר, שיש ויכוח בין גורמי הביטחון ומשרד המשפטים מי ידע, מי אישר, והאם היועץ המשפטי מני מזוז היה בסוד כל המהלכים כולל המעצר ואישר אותו. הבעיה היא שלא היה צריך לסבך את כל הפרשה וניתן היה לפתור את הפלונטר על-ידי עיכובו של העיתונאי, בדיקת הקלטות ו/או החרמתן לפי הצורך ומתן אפשרות לצאת מהארץ, לאחר בדיקת הנושא ומספר שאלות הבהרה. אבל הטיפול האגרסיבי בפרשה רק עשה טוב לעיתונאי וטוב מאוד לכתבה שתפורסם בסאנדיי טיימס הלונדוני, וכמובן יעלה לכותרות פעם נוספת את נושא כוחה הגרעיני של ישראל וסירובה לחתום על האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני ופיקוח על כורים גרעיניים.
כלומר, המסקנה היא שהיה זה מהלך מיותר, שגרם נזק תדמיתי לישראל, כדמוקרטיה חופשית וכמגינה על עקרונות יסוד כמו חופש הדיבור והעיתונות. גם אם נצא מהנחה שהשב"כ היה לו יסוד לחשוש מתרגיל עוקף מגבלות, היה צריך לטפל בנושא ברגישות יתר ובמבט עתידני רחב יותר וחכם יותר וחבל שלא למדו מלקחי העבר. ולאלה ששכחו - ברצוני להזכיר פרשייה קודמת שיש לה אלמנטים דומים לפרשת ואנונו והעיתונאי הבריטי, היא פרשת איש המוסד אוסטרובסקי. האדם הזה התגייס למוסד, עבר את שלבי המיון והתקבל, אבל אחרי תקופה קצרה המוסד הבין שעשה טעות ופיטר אותו.
אוסטרובסקי, ברוב תסכולו וכעסו, כתב ספר על המוסד, שיטותיו, והרגליו - מלא בדותות, המצאות ודמיון פרוע, תוך שילוב עובדות ידועות ומקובלות, ובמקום לשבת בשקט ולצחוק מהעניין החליטו לפעול. בשיתוף משרד החוץ, החליטו במוסד לפנות לדרך משפטית ולבקש צו מניעה למניעת פרסום הספר בקנדה, שם חי המחבר. כל המהלך נכשל וטורפד, שהרי ניתן היה לפרסמו באוסטרליה או ניו-זילנד ובארה"ב וכך אמנם קרה. התוצאה: פרסומת ענקית חינם למחבר - שהפכה אותו למיליונר וסופר מבוקש.
האירוניה שבסיפור אוסטרובסקי היא שבראיון שפורסם לאחרונה בעיתונות בארץ - הוא אישר את העובדות שהמשפט עשה לו רק טוב, הפך אותו לאדם עשיר, ושרוב העובדות בספר הן המצאות ופרי דמיונו הפרוע.
החשש המבוסס שלי הוא, שכבר עכשיו מבינים בשב"כ, במשרד ראש הממשלה, במשרד המשפטים ובמשרד החוץ, שהנזק שנגרם בפרשת מעצר העיתונאי לא עומד בשום פרופורציה לריאיון הגלום בקלטות, מה עוד שהקלטת המקורית נמצאת בכספת של הכנסיה האנגליקנית בירושלים - ובינתיים גם הגיעה לבי.בי.סי בלונדון.
מועצת העיתונות בישראל פירסמה הודעה לפיה מעצר עיתונאי בכלל ומעצר עיתונאי זר בפרט הוא מקרה חמור וחריג שפוגע קשות בעיקרון חופש העיתונות. ואמנם העיקרון הוא נכון, אך יש לו מגבלות, כלומר: לעתונאי, ישראלי או זר, אין חסינות מפני העמדה לדין בעבירות פליליות וביטחוניות וניתן לעצרו ולשפטו.
יש לו חסינות, כאזרח שומר חוק, חסינות מקורות מידע ומקורות עיתונאיים על בסיס של חופש תנועה ועיתונות. חוששני שבמקרה הספציפי המערכות כשלו בזמן אמת.
___________________________________________________________
הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי. היה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות.