ביום 13.9.01 שודרה כתבה בערוץ הראשון, בה הכתבת רבקה נוימן 'חשפה' עיסקת טיעון שנרקמה, לכאורה בין עופר נמרודי לבין הפרקליטות.
על-פי העסקה - נמרודי יודה בכמה סעיפים ויושת עליו עונש של 3 שנים. במסגרת הכתבה, מתח משה נגבי, פרשננו המשפטי ברשות השידור, ביקורת חריפה על העיסקה. זאת, מבלי שהצופים יקבלו מידע על נגיעתו האישית של נגבי בפרשה, שכן הוא פוטר על-ידי נמרודי רק כמה חודשים קודם לכן ודעתו האישית על נמרודי ידועה בציבור.
עשרה ימים לאחר מכן הוגשה בקשה להעמיד את נגבי, נוימן ורשות השידור, לדין פלילי, על הפרת כללי ה'סוביודיצה'. במאמר זה ימצא הקורא פרשנות לסוגיית ה'סוביודיציה', כפי שמובאת בספרו של נגבי "חופש העיתונות בישראל", וכמה הערות על פרשניותיו של מר נגבי, המטיף הממלכתי ל'שלטון החוק'.
חוק בתי המשפט (סעיף 71) קובע, כי חל איסור עקרוני לפרסם דברים הקשורים להליך משפטי העומד ותלוי בבית המשפט. "לא יפרסם אדם דבר על עניין התלוי ועומד בבית המשפט, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו", נאמר בלשון החוק.
שר המשפטים בזמן חקיקת החוק (1957, פנחס רוזן) אמר אז, כי מטרת החוק היא "להגן על הנאשם שלא יישפט על-ידי העיתונות".
העונש הקבוע בחוק הוא שנת מאסר, ועל-מנת להרשיע עיתונאי או עיתון בהפרת האיסור, יש להוכיח שהפרסום יכל להשפיע על תוצאות המשפט או מהלכו. יש לציין, שהאיסור חל גם על נושא העומד לדיון בוועדת חקירה ממלכתית. בשל כך מנע מנהל רשת א' בקול-ישראל, איתן אלמוג, ממאזינים להעלות לשידור את נושא חטיפת ילדי תימן עד לחודש האחרון.
למרות האיסור הגורף, בית המשפט נמנע באופן עקבי מלאכוף את האיסור על העיתונות, למעט במקרים מעטים. רוב העיתונות עוברת באופן שוטף על איסור הסוביודיצה הן במדורי חדשות, הן בפרשנות, והן במדורי דעות.
במקרים מעטים החליט היועץ המשפטי לאכוף את החוק. וכך, במשך כעשרים שנה, מתחילת שנות הששים, לא הוגשה אף תביעה, עד לשנת 81'. אורלי אזולאי מידיעות אחרונות הועמדה אז לדין, בגין כתבה אוהדת על אסיר שהיה בהליכי שיקום - שפורסמה יומיים לפני מתן גזר הדין. העיתונאית טענה, כי לא ידעה שעד מועד הפרסום לא יינתן גזר הדין. השופט באותו משפט (בערעור שנדון בפניו) היה אהרן ברק, היום נשיא בית המשפט העליון, שכתב כי "דווקא בשלב ה'קריטי' של גזירת הדין, בגלל אופיה הקשה והסבוך של ההכרעה בין שיקולים סותרים, סכנת ההשפעה על שופט רבה במיוחד".
מקרה נוסף אירע בסוף שנות ה-80: סניגורו של דמיניוק, עו"ד יורם שפטל, עתר לבג"צ נגד החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה, שלא להגיש תלונה נגד העיתונאי נח קליגר, ניצול שואה. קליגר כתב בידיעות אחרונות כי הוא בטוח באשמתו ובזהותו של דמיניוק כ'איוון האיום'. בג"צ התערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי, וכתב כי 'יש הדוגלים בדעה כי אבד הכלח על עיקרון הסוביודיצה, וכי יש לבטלו... מכל מקום ברור הוא שכל זמן שכללים אלה קיימים אצלנו... הרי יש לנהוג על פיהם...", והכותב והעורך הורשעו בדין. באותו משפט הורשע גם עורך העיתון, דב יודקובסקי, תוך שהשופטת מציינת כי "כל עוד מצוי בספר החוקים סעיף 71 הנ"ל אין לבית המשפט סמכות להתעלם מקיומו".
משה נגבי עצמו טוען כי יש לשנות את חוק הסוביודיצה, לסייגו לתחום זמן קצר יותר ולהחילו רק במקרים של 'וודאות קרובה' של השפעה על מהלך עשיית הצדק.
יש לציין כי למרות ששמו של נגבי הפך לשם נרדף ל'שלטון החוק', ההתעלמות שלו עצמו מלשון החוק בשם אידיאלים נשגבים כמו "חופש העיתונות" או "חופש דת" אינה חדשה. זו לא פעם ראשונה שנגבי מזלזל בחוקים קיימים, שלדעתו אינם ראויים, ומעודד באופן עקיף את העבירה על החוק. כך למשל הביע נגבי בפני סטונדטים באוניברסיטה העברית זלזול על אכיפת 'חוק שעות מנוחה" על חנויות המחללות שבת על-ידי משרד העבודה הרווחה שנשלט על-ידי ש"ס. יש לזכור כי העסקתו של נגבי כפרשן משפטי ברשות השידור נכפתה על הציבור, בניגוד לעמדת ועדה המורכבת מנציגי ציבור של חברי המליאה.
התערבותו הבוטה בפרשת נמרודי היא דוגמה נוספת למגמתיות של פרשנויותיו. צביעותם של משפטנים ועיתונאים ששותקים על רמיסת כללי אתיקה בסיסיים זועקת. מי שבוחר להתעלם מסעיפי חוק מסויימים כשהדבר מסתדר עם השקפת עולמו, ובו בזמן מצדיק אכיפה מוגברת של סעיפים זניחים על אחרים, כמו ההעמדה לדין על 'המרדה' או 'אי מניעת פשע' - אינו יכול לטעון לכס של פרשן 'מקצועי' בתקן ממלכתי.
גם הצד האתי בפרשה דורש מעורר סימני שאלה. נגבי עצמו, או לכל הפחות ממוניו, היו חייבים לנתק את פרשת נמרודי מתחום פרשנותו של נגבי. נגיעתו האישית בפרשה פוסלת אותו מלחוות דעה כלשהי, בייחוד במסגרת ערוץ שידור ממלכתי. רוממות שלטון החוק בגרונם, אך האינטרס האישי ו/או הפוליטי הוא האג'נדה האמיתית של חבורת אנשים קטנה האוהבים לכנות עצמה 'נאורה'. והיא זו שכפתה על כלל משלמי האגרה את הפרשנות החד צדדית של הפרשן משפטי משה נגבי.
[הפרשנות הנ"ל מסתמכת על ספרו של משה נגבי: "חופש העיתונות בישראל - ערכים בראי המשפט", בהוצאת מחקרי מכון ירושלים לחקר ישראל, ח.ל.]