ב-13 בספטמבר 1938 כתב ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, מכתב מפורט למלך ג'ורג' ה-6. לאחר שהתייחס לנאומו התוקפני של היטלר בערב הקודם, ולאחר שהזכיר דוחות מודיעיניים מהימנים, שקבעו כי היטלר כבר החליט לתקוף את צ'כוסלובקיה ולהמשיך מזרחה, הוא ציטט דיווח של הנציג הבריטי בברלין שמסר שהיטלר יהיה מוכן להסתפק בפתרון שיוצע לו בדרכי שלום עוד באותו חודש.
על רקע זה הציע צ'מברלין למלך, שהוא יעשה צעד דרמטי ומפתיע וייסע לפגישה עם היטלר, במטרה לשנות את המצב ולהביא להבנה אנגלית-גרמנית לאחר פתרון הבעיה הצ'כוסלובקית. ההמשך ידוע: ועידת מינכן בסוף אותו חודש, הקרבת צ'כוסלובקיה, והידרדרות למלחמת העולם השנייה. זו פרצה בספטמבר 1939.
ב-13 בספטמבר 1993 הביא שר החוץ של ישראל את ראש הממשלה רבין לחתימה על הסכם אוסלו, במטרה לשנות את המצב ולהביא להבנה ישראלית-פלשתינית. ההמשך ידוע: "תהליך שלום", הקרבת חייהם של מאות יהודים ואלפי ערבים, והידרדרות למלחמת אוסלו. זו פרצה בספטמבר 2000.
בספטמבר 2001 לחץ שר החוץ של ישראל, תוך התעלמות מדוחות מודיעיניים מהימנים, על ראש הממשלה שרון שיאפשר לו להיפגש עם רב-המחבלים ערפאת, במטרה לשנות את המצב. שרון, למוד הניסיון עם צ'מברלין ועם פרס, השתדל לבלום את הסכנה הצפויה באופן בלתי-נמנע כתוצאה מהפייסנות הצ'מברלינית-פרסית, אבל לא עמד בלחץ.
טוב עשה ראש הממשלה, גם אם באיחור, כשהבהיר לעולם "הנאור" כי ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה. הכרזתו היתה משכנעת יותר, לו היה מסלק את הצ'מברלין שלו מממשלתו. יש להזכיר שוב ושוב לראש הממשלה שרון, שהוא נבחר כדי להיות צ'רצ'יל, ולא כדי לאפשר לצ'מברלין להמשיך. צ'רצ'יל, כזכור, פעל למען הניצחון על אדולף היטלר:
- ללא מו"מ איתו תוך כדי המלחמה;
- ללא מו"מ איתו אחרי המלחמה;
- בלי לשלם לו דמי חסות בצורת מחוזות אנגליים;
- בלי לספק לנציגיו במה תקשורתית במהלך המלחמה;
- בלי ששרים וחברי פרלמנט בריטיים התרועעו עם האויב בזמן המלחמה.
אפילו שמעון פרס מכריז שהטרור הוא היטלר של ימינו. הוא רק מתעלם מן הצד האחר של המשוואה, לפיו ערפאת הוא הטרור. יש להמשיך ולדרוש ממי שמתיימרים להיות "הטובים", שהפעם יפנימו באמת את לקחי העבר ויכו בטרור בכלל, ובערפאת בפרט. אפילו הדרישה הישראלית שהמלחמה בטרור תתייחס גם לחמאס, לג'יהאד האיסלמי ולחיזבאללה, אבל אינה מזכירה את אש"ף וגרורותיו, נותנת פטור לרב-המחבלים ערפאת ובכך פוגעת בשלמות המאבק.
עצם המחשבה על מפגש עם הטרוריסט ערפאת, פירושה חוסר אמינות וחוסר עקביות במלחמה בטרור. תרומתה ההכרחית של ישראל הן למאבק בטרור והן לשלומה ולביטחונה צריכה להיות סילוקו הסופי של ערפאת.