צביעות היתה תמיד שם המשחק במקומותינו - אולם עם פרסום 'פסק הדין' של "בית הדין בהאג", היא הרקיעה שחקים. ראש וראשון הדוברים היה, כתמיד, שר המשפטים, החסיד השוטה של מערכת המשפט, אבל החרו-החזיקו אחריו גם צבועים רבים אחרים. גם מלשכת ראש הממשלה עלו גניחות עמומות, שהזכירו חירחורים של מי שזה עתה נורה בביטנו בידי מי שהציג את עצמו כטוב שבידידיו, מבלי להבין על מה ולמה.
רק דבר אחד שכחה כל המקהלה המתחסדת, בראשותו של יוסף (טומי) לפיד, להזכיר לכולנו: בית המשפט העליון שלנו אמר את אותם דברים בדיוק. הניסוח קצת שונה, ואולי גם הדגשים, אבל התוצאה היא אותה התוצאה. אריאל שרון אמנם חושש לומר את הדברים באורח מפורש, מחשש שיבולע לו מידי אותם שופטים ששוקלים עתה את טיבה של החלטת היועץ המשפטי לממשלה בעניינו, ואילו מפני 'שופטי האג' אין הוא ירא, אולם אילו היה לו מעט אומץ לב ציבורי הוא לא היה מונע את שבט ביקורתו גם משופטי בית המשפט העליון.
חבל שמי שמלין עתה על חוסר הסמכות, כביכול, של 'שופטי האג' לדון בשאלות הכרוכות בגדר, לא אמר את אותם דברים כאשר בית המשפט העליון בירושלים, לא בהאג, נטל לעצמו סמכויות שבשום מקום בעולם לא מסורות לידי ערכאה שיפוטית כלשהי. רק במדינת ישראל יכול בית המשפט העליון להעביר תחת שבט ביקורתו מעשים שהם במפורש 'מעשי מדינה' שאין למערכת המשפט כל זכות לבקרם.
מה שעולה בפועל מתוך החלטת השופט אהרן ברק, שאליה הצטרפו השופטים אליהו מצא ומישאל חשין, הנסמכת על חוות דעת של 'המומחים' מטעם הגוף האולטרה-שמאלני, המכונה 'המועצה לשלום ולביטחון', הוא שגדר הביטחון פוגעת בזכויות של הערבים באורח שאינו 'מידתי'.
אמנם בית המשפט העליון נזהר מלקבוע שהגדר היא גדר פוליטית-מדינית אבל בפועל כולם יודעים, ושופטי בית המשפט העליון אף נתנו לכך יותר מרמז אחד, ששיקולים מדיניים הינחו את מעצביה.
למעשה, גם השופטים בישראל, כמו 'השופטים' בהאג, חשבו שהגדר פוגעת בערבים באורח 'לא מידתי' משיקולים שאינם שיקולים של ביטחון, אלא משיקולים 'מדיניים'. שופטי בית המשפט העליון ציוו, איפוא, על שינויים בתוואי 'הגדר' לאורך כמה עשרות ק"מ בלבד. 'שופטי האג' קבעו שיש לסלק את כל 'הגדר'. זה כל ההבדל בין שתי ההחלטות.
ודוק: הסיבה שהגדר לא הוקמה על 'הקו הירוק' היא ללא ספק פוליטית. גם הפיתולים הרבים שהיא עוברת בדרכה, על-פי התוואי המתוכנן שלה, מעידים על כך שמקימיה ביקשו לכלול מה שפחות ערבים 'בתוך הגדר' ולהשאיר מה שיותר מתנחלים 'מחוץ לגדר'.
הרציונאל כולו, שמסביב לפרשת 'הגדר' הוא חולני. חשב מי שחשב שעם הקמת הגדר - והשארת כל המתיישבים היהודיים ביהודה ובשומרון 'מחוץ לגדר' - יבוא השלום והביטחון לכל שאר היהודים שמתגוררים בגבולות 'הקו הירוק'. זאת, בפירוש, שטות גמורה. אם כוחות צה"ל לא יישבו בשכם ובג'נין שום גדר לא תעניק ביטחון לאף אחד.
את הירידה היחסית במספר הפיגועים יש לזקוף לפעולות צבאיות בשטח - ולא לזכות 'הגדר'. הדוגמה הטובה ביותר נמצאת ברצועת עזה. יש שם גדר - אז מה? טילי קסאם לא נופלים בשדרות ובשאר יישובי הנגב המערבי? ומחר, כשצה"ל יתנתק משם, הטילים, ואולי גרוע מזה, לא ייפלו באשקלון?
כל כולה של 'הגדר' בחטא יסודה. קודם כל, מן הבחינה המוסרית. השארת מאות אלפי יהודים 'מחוץ לגדר' היא מעשה של רוע וטימטום המעיד, יותר מכל, על אופיים של יוזמיה. בלשכת ראש הממשלה נכנעו לרעיון הגדר מתוך חוסר אונים ורפיסות דעת, למרות שכבר בעבר למדנו על בשרנו, בדרך הכי קשה שרק אפשר לחשוב עליה, ש'קו ברלב' לא הצליח למנוע בעד הצבא המצרי מלטבוח בכל מי שנמצא ביום הכיפורים במעוזים של 'הקו' הזה.
לכאורה, 'קונספציית הגדרות' הייתה צריכה לעבור מן העולם, גם לאור ניסיונות דומים במקומות אחרים בעולם. 'קו מז'ינו', כזכור, לא עצר את הצבאות הנאציים בדרכם לתוך צרפת בתחילת מלחמת העולם השנייה. אבל כאשר 'המומחים הביטחוניים' של גופי-שמאל מובהקים טוענים אחרת - מי אנחנו, האזרחים הקטנים שאחר כך משלמים את המחיר בדמינו, שנסתור את 'מומחיותם'?
אין גדר בעולם שיכולה למנוע פיגועים או התקפה על 'השטח המוגן'. רק ישיבה בתוך השטח שממנו מגיעים המפגעים/המתאבדים יכולה למנוע פעולות טרור. חבל שהממשלה הכושלת שאותה מנהיג אבי 'תורת ההינתקות' חוזרת על טעויות שאת ליקחן לומדים בכל בית ספר צבאי בעולם.
מן הבחינה הזאת, יש לברך על החלטת 'שופטי האג', כמו על החלטת השופטים בירושלים. שני הפורומים החליטו, למעשה, שהגדר היא פוליטית. יחד עם זאת, צריך לומר שאם יזיזו עכשיו את הגדר לעבר 'הקו הירוק' - ויוציאו עוד יהודים אל 'מחוץ לגדר' - אז הפסול המוסרי שבעצם הקמתה יהיה גדול שבעתיים.
את הגדר צריך להרוס, בראש ובראשונה, כי היא לא מוסרית: היא פוגעת באורח לא מידתי בערבים וביהודים כאחד. בטרור לא נלחמים מאחורי גדרות. את הטרוריסטים עוצרים בבתיהם. מי שלא מבין את זה אסור לו להישאר אפילו יום אחד נוסף על כיסאו מסביב לשולחן הממשלה.
בימי 'בית שני' נהגו לומר שצריך להישמר לא מפני הפרושים ולא מפני הצדוקים, אלא מפני הצבועים. בימי 'הבית השלישי' הדברים נכונים שבעתיים.