המבצע מגוש קטיף לכותל הוכיח מקוריות, רעננות מחשבתית עם קטעים מרגשים של ילדים, הורים, סבים וסבתות - אך חסרו בשרשרת גלויי ראש, צעירים מגולחים למשעי. בקיצור - החילוניים.
מפד"ל, גוש אמונים, בני עקיבא, המתיישבים ביש"ע ובגולן - התייצבו כמעט כולם. כלומר: כל מצביעי הגוש הדתי הציוני בתוספת מינימלית של מתנגדים מהימין - מסיבות שונות לגמרי.
רוב הציבור בישראל, לפי כל הסקרים, המידעים וההתרשמות משך השנים האחרונות, הוא בעד הסדר עם הפלשתינים, הסכמים, הסדרים שיביאו בהכרח לנסיגה, לשינויים במבנה ההתיישבות ופריסת הישובים ביש"ע ובשלב ב' גם ברמת הגולן.
לגבי ישובי עזה - גוש קטיף, יש קונצנזוס של כמעט 3/4 מכלל הציבור בעד נסיגה. הוויכוח האמיתי הוא האם נסיגה עם הסכם או בלי הסכם, כמהלך חד-צדדי.
אילו היה מדובר על הסכם עם שיניים, עם תוכן, גם מתיישבי גוש קטיף היו, למרות עגמת הנפש, הכאב הפיזי והנפשי, מתפנים משם בעצמם או בעידוד הציבור כולו.
אין ויכוח שמדובר בציבור איכותי, שנאבק בצורה מרשימה על זכויותיו. הם נשלחו להתיישבות בעזה וגם ביש"ע - על-ידי ממשלות חוקיות והחלטות דמוקרטיות - רובן על-ידי ממשלות המערך או ממשלות אחדות לאומית - ולכן זכותם לנסות דמוקרטית לשנות את רוע הגזירות או את צו השעה וההיסטוריה.
מבחינתי, מדובר ביישובים שהם "ישובי מילואים", דהיינו ציבור שהמדינה שלחה אותו לשרת את המולדת, את צרכיה הביטחוניים מחוץ לגבולות המדינה ועכשיו - כשהמדינה החליטה בשל מהלכים ושינויים פוליטיים היסטוריים, חברתיים, מדיניים, להתנתק חד-צדדית - זכותה וחובתה לדרוש מהם כאזרחים נאמנים, כחיילים אזרחיים וכחיילי מילואים - לחזור לבסיסם, כי שליחותם מבחינת המדינה הסתיימה. עם כל הכאב והצער עליהם למלא את הפקודות, ועל המדינה לדאוג לפצותם, וליישבם מחדש בגבולות חדשים.
מבחינה צבאית-אסטרטגית, ליישובי גוש קטיף אין כל משקל צבאי-ביטחוני, וכך גם ישובים מבודדים ביש"ע. כאשר ישובי גוש ימית, לפני פינויים והריסתם, בסיני פרחו ושגשגו - היה הגיון צבאי ביצירת רצף טריטוריאלי בין ישראל, עזה וסיני, באמצעות היישובים והכבישים. עם פינוי סיני - גוש קטיף הפך, לנטל ביטחוני עם קרבנות שווא - ונטל ביטחוני צבאי בהחזקת אוגדות צה"ל להגן ולאבטח את האיזור.
בכל הניסיונות להגיע להסכם עם הפלשתינים, על-ידי כל הממשלות הן של ממשלת רבין ז"ל, פרס, ברק, נתניהו, שרון - גוש קטיף מופיע בתכנית הפינוי וההינתקות.
גם אנשי המפד"ל ואנשי הגוש ויש"ע יודעים זאת היטב ואפשר לומר כי בתת התודעה שלהם, למעשה הסכימו כבר עם המהלך, כל הטענות והפרשנויות - כי הנסיגה החד צדדית - תביא להחמרה והסלמה בביטחון - לא עומדים במבחן הצבאי הטהור ובעיקר לא במבחן ההגיון המעשי.
טענות אלה הושמעו גם בשעת הנסיגה מלבנון והוכחו בינתיים כאיומי סרק - כך גם יהיו התוצאות של הנסיגה מעזה.
הטענה, שהם הפלשתינים יתנו לכך פירוש של נסיגה מפחד, מלחץ הטרור והאינטיפאדה, הן טענות טובות לתעמולה, לסיפורי בדים - בנוסח אלף לילה ולילה. גם הציבור בישראל וגם באירופה, ארה"ב ובעולם - מבינים ויבינו שישראל עושה זאת מתוך כוח וחוכמה פוליטית ולא מתוך חולשה. ישראל צריכה לצאת מתוך החשיבה הישנה והמסוכנת של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" - זה מתאים לקבוצת "נטורי קרתא" - או אולי קבוצת קיצוניים תמהוניים - אך לא למדינה מודרנית מתקדמת - הרוצה להיות חלק ממשפחת העמים - ראה גם החלטת בג"צ בעוטף ירושלים והחלטת בית הדין בהאג - בעניין הגדר.
והיה אם הפלשתינים לא יפרשו נכון את הנסיגה ויקרבו את הטרור והקסאמים לתוך ישראל, התגובה של צה"ל תהיה ויכולה להיות יותר מאסיבית, יותר משוחררת מלחצים בינלאומיים ובעיקר יותר כואבת. שהרי היום אנו שולטים בעזה והקסאמים ממשיכים, ותגובותינו יותר זהירות בשל שליטתנו בשטח.
ניתוח המהלכים, לטווח רחוק, מצביע על כך שההינתקות בוא תבוא - את המהלך אפשר לעכב, לשים מקלות בגלגלים, לדחות ולשמוח לתקופת ביניים - אך אי אפשר להחזיר את השעון לאחור - כך שמוטב להשלים תחילה עם המחשבה ולאחר מכן גם עם המעשה. חבל שבתקופת הביניים - עוד נצטרך לעבור מסלול מכשולים וכאבים - עד השלמת המהלך.
_________________
הכותב הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי. היה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות, ופרשן משפטי בהווה.