את הגדר הארורה הזאת אסור היה להקים מלכתחילה. הרעיון להקימה נולד בראשם של אלה שרצו תמיד ליצור חיץ ברור בין השטחים שעליהם השתרעה מדינת ישראל מאז שתמה מלחמת השיחרור, בראשית 1949, לבין השטחים שעברו לשליטתה במלחמת המגן שנכפתה עליה ב-1967, ביהודה ובשומרון ובחבל עזה; אבל מי ששקד וטרח על מעשה האיוולת הזה היא ממשלת ישראל הנוכחית. היא זו שחשבה שאפשר יהיה להתחכם - וליצור 'עובדות' פוליטיות בשטח מבלי שהעולם הרחב ירגיש בכך.
זה לא קרה, כמובן, ולכן מוטב היה אילו 'הגדר' כלל ועיקר לא הייתה באה לעולם. מדינת ישראל הייתה ממשיכה לשלוט, ללא עוררין משפטיים, בכל השטח עד לירדן - ולטעון שכל השטח הזה מוחזק על ידה כפיקדון עד שיוכרע אי-פעם בעתיד גורלו במסגרת הסכמים בילאטראליים. בינתיים היא יכולה הייתה לבנות באין מפריע מבלי ליצור אנטגוניזם משפטי בינלאומי כה חריף.
עתה היא כבר לא יכולה, או לא מסוגלת, לנהוג כפי שראוי היה שתנהג, שכן היא עצמה הוציאה אל 'מחוץ לגדר' חלקים נרחבים מיהודה ושומרון, תוך שהיא מצהירה, למעשה, שכל מה שנשאר 'מחוץ לגדר' הוא כבר לא מעניינה. פיתוליה ונפתוליה הרבים של הגדר גרמו בעצם לכל להבין שבלשכת ראש הממשלה מתייחסים אליה כאל גדר פוליטית, ולא כאל גדר ביטחון שתכליתה ליצור עוד מיכשול בדרכם של המתאבדים. הוויכוחים הפומביים על התוואי שלה היו פשוט מבישים. גם ההבטחה של אריאל שרון לבנימין נתניהו להקים גדר ממזרח לאריאל לפני שיהודים בחבל עזה יגורשו מבתיהם נראתה כמו עוד קומבינה מבית היוצר של דב וייסגלס.
הטיפשות שבמעשה ההקמה של הגדר הייתה צריכה להיות ברורה לכל מי שקצת מבין בדינמיקה של מחאות בינלאומיות ובקונוטציות השליליות שגדר, או חומה, מכל סוג שהוא, יכולות לעורר באירופה. אבל בסביבתו של ראש הממשלה עסוקים, לרוע המזל, כל העת במשחקי התחמקות מהכרעות דמוקרטיות; רק מה שטוב למדינת ישראל לא עומד שם בראש סדר היום.
בפועל, ועדת השרים החליטה בתחילה על הקמת שורה של מכשולים בקו התפר, שבין יהודה ושומרון לבין השטחים הנמצאים בתחומי הקו הירוק, שרוחבם אמור היה להיות כמה עשרות מטרים. 'הגדר החכמה' אמורה הייתה להיות רק אחת מכמה אמצעים, שכללו דרכי טשטוש, שבילי פטרולים ועוד. אולם מה שיצא לבסוף, או מה שכל העולם רואה כעת, הוא מעין 'חומת ברלין' אימתנית המתפתלת לה בתוך שטחים חקלאיים וגורמת למצוקה רבה. אף אחד, לפחות לא בקרב מחנה הימין האידיאולוגי, לא חשב שיש צורך בגדר כזאת, או שגדר כזאת יכולה לבוא במקום לחימה במחבלים בתוך עריהם, כפריהם ובתיהם,
אבל את התוצאה האומללה מרגישים כולנו. 'הגדר' זזה כל העת מערבה - ובקרוב מאוד היא תתייצב ממש על הקו הירוק. יהיו מקומות שבהם היא תמוקם אפילו מערבה לקו הירוק. זו תהיה עכשיו ממש גדר פוליטית. העולם בוודאי מבין את זאת באופן הזה, שכן מדינת ישראל לא ידעה אף פעם להסביר את עצמה.
היא לא ידעה לומר, שבשטחים הללו לא היה אף פעם ריבון (קרי: מדינה סוברנית) שאותם הוא איבד לטובת מדינת ישראל. היא גם לא ידעה לומר שזאת הסיבה שהשטחים הללו הוגדרו בידי היועץ המשפטי לממשלה הקודם כ'שטחים שמעמדם נתון במחלוקת'(Disputed Areas).
אלה אינם 'שטחים כבושים', מושג שבית המשפט העליון שלנו אימץ לעצמו, תוך שהוא מיישם, באורח מעוות, השקפת עולם שאינה מקובלת על רוב היהודים, שעה שהוא כינה אותם לאחרונה כשטחים שנתפסו ב'תפיסה לוחמתית'(Belligerent Occupation ). זה שם שאינו ראוי להם, כשם שהשם 'שטחים מוחזקים' (Administered Territories) אינו יאה להם. מכאן, אגב, היכולת המשפטית של בית המשפט העליון שלנו לכפות נורמות שנקבעו באמנת ז'נבה הרביעית בשנת 1949, לאחר הזוועות האיומות שגרם המשטר הנאצי, על כל עתירה שמובאת בפניו בידי פלשתינים.
עתה נמצאת מדינת ישראל במלכודת כפולה ומכופלת: גם בית המשפט העליון וגם היועץ המשפטי לממשלה מאיצים בה להזיז את הגדר, למעשה, עד לקו הירוק. בכך הם מבקשים לאותת לביה"ד הבינלאומי בהאג, שאותו החרימה ממשלת ישראל, בטיפשותה, שהם מקבלים את עמדתו.
הפועל היוצא הוא שמדינת ישראל מכירה, דה-פקטו, בכך ש'הגדר' היא מעין קו-גבול עתידי וכי כל מה שנמצא מזרחה לקו הירוק, אין לה לגביו כל דרישות פוליטיות. מכאן ואילך, ימצאו את עצמם מאות אלפי יהודים מופקרים ביטחונית, פוליטית ומדינית. לא מעלה אדומים ולא גוש עציון אינם עוד חלק מקונצנזוס בינלאומי כללי; אין צריך לומר, שגם 'השכונות היהודיות' במזרח ירושלים כבר לא יכולות לראות את עצמן בטוחות. השבר הוא כה גדול עד שגם כביש 443 מוצא את עצמו, בחלקו, 'מחוץ לגדר'.
בפועל, הניצחון של מחנה השמאל, ושל הפלשתינים, הוא כמעט מושלם. מדינת ישראל, בגבולות הקו הירוק, תהיה למדינה דו-לאומית ; והשטחים שממזרח לקו הירוק יהיו לשטחים 'נקיים מיהודים'. האימפריאליזם המשפטי של האוליגרכיה המשפטית במדינת ישראל, בראשותם של אהרן ברק ודורית ביניש, זכה בניצחון טוטאלי. מני מזוז, אסיר התודה על שהחלטתו בעניין סגירת התיק של אריאל שרון זכתה לגיבוי בידי שישה שופטים בבית המשפט העליון שמרחו החלטה מבישה (בניגוד לעמדתו של מישאל חשין), מחזיר עתה למיטיביו מנה אחת אפיים: הוא מאיץ באריאל שרון להכיר פורמאלית באמנת ז'נבה ובהסכם האג הרביעי משנת 1907 (!) כחלק מן המשפט ביהודה ובשומרון.
היועץ משפטי לממשלה הבא כבר יבקש, כנראה, ליישם את אותם כללים על 'שטחים' שנכבשו במלחמת העצמאות.