אסור לתת לקשר השתיקה לנצח: אם אורה נמיר, מי שהיתה שגרירת ישראל בסין, לא בודה דברים מליבה, וקשה להאמין שהאישה הזאת, עצם מעצמותיה, בשר מבשרה, של מפלגת העבודה, עושה זאת, אז אהוד ברק צריך להפוך למשהו הכי לא-רלוונטי בפוליטיקה של מדינת היהודים לדורי-דורות. לא בגלל מאות ההרוגים ואלפי הפצועים שמלחמת אוקטובר, זו שנפתחה בתקופתו, הביאה עלינו, בעקבות השלומיאליות האיומה שלו, שהחלה עוד בבריחה החד-צדדית מדרום-לבנון והפקרת חיילי צד"ל, אלא בגלל המתת שהוא נתן לנשיא ארה"ב תמורת הסכמתו לארח, ולהשתתף, בוועידת קמפ-דייוויד האומללה.
ביטול "עסקת הפלקון", המתנה שקיבל ביל קלינטון מאהוד ברק, שגרמה, ועוד תגרום, למדינת ישראל נזקים במיליארדי דולרים, הוא מעשה נבלה שעוד לא היה חמור ממנו בתולדותינו. אפשר, אולי, להשוותו רק למעשי התועבה של ראשי מפא"י ההיסטורית, קודמתה של "ישראל אחת" המשונה, שהורו על הסגרת יהודים לבריטים בימי המנדט, בתקופת ה"סזון", או להטבעתה של "אלטלנה".
אלא שמעשהו של אהוד ברק חמור פי כמה וכמה מכל בחינה שהיא, ולכן התשלום בעד הסכמתו של ביל קלינטון להשתתף בפארסה הערפאתית בקמפ-דייווד ביחד עם חבורת הקוני-למלים שבראשה עמד אהוד ברק, איננו יכול להידחק לקרן זווית ולהיעלם מחיינו כאילו שהדברים אף פעם לא קרו.
ראשית, כיוון שעכשיו מבקשים הסינים מאתנו פיצוי בסך שני מיליארד דולר, וזה סכום ענק על-פי כל קנה מידה, שיכול להוציא משפחות רבות ממעגל העוני ולהחזיר להרבה מאוד נזקקים את החיוך לחייהם, ואסור לתת לכל מי שהיה שותף למעשה התרמית הזה להתחמק מאחריות; ושנית, משום שהנזקים המתמשכים עלולים להיות רבי שנים, לא רק לתעשיות הביטחוניות, אלא גם למערכות היחסים של מדינת ישראל עם מדינות אסיה הלא-מוסלמיות, שיכולות היו להיות ידידות של אמת, ובמיוחד עם מדינה כמו סין הענקית, שהיא מעצמה עולמית, שבקרוב מאוד תהיה בעלת השפעה שאיננה נופלת מזו של ארה"ב.
יחד עם זאת, אסור להיות מופתע מן המהלך הזה של אהוד ברק. הוא לא שונה ממהלכים אחרים של ראשי מחנה השמאל הבולשביקי. תמיד הם חשבו שהם טובים יותר וחכמים יותר ויודעים טוב יותר מן הרוב של העם היהודי היושב בארץ ישראל. אף פעם לא הפריעה להם העובדה שהם נוהגים בדרכים לא-דמוקרטיות במערכות השלטון. לא בימיו של יצחק רבין, כשהרוב שלו בכנסת התבסס על שני ח"כים שערקו ממפלגת-האם שלהם ועל "רוב חוסם" של חמישה ח"כים פלשתינים, ולא בימיו של אהוד ברק שניהל את המו"מ עם הפלשתינים לאחר שהוא איבד את הרוב הקואליציוני שלו עוד ב-10.7.00 - ובעצם לאחר שהוא התפטר מתפקידו והכריז על בחירות מיוחדות לראשות הממשלה.
ההתנהגות הזאת, השחצנית, המתנהלת כאילו שהחוכמה והתבונה ירדה מן השמיים וקנתה לעצמה שביתה רק במוחותיהם הקודחים של ראשי "מחנה השלום", היתה מאז ומעולם חלק מסדר היום הפוליטי שלהם. כמו בארצות הקומוניסטיות, הדמוקרטיות העממיות על-פי המינוח שלהן, השליט הוא כל-יכול ואין להמונים כל זכות להבין את צפונות ליבו.
כך נהג יוסי ביילין כאשר הוא גרר את יצחק רבין למהלכי אוסלו האומללים, במימונה של קרן עלומה - The Economic Cooperation Foundation - שמקורותיה הפיננסיים בגורמים בקהיליה האירופית, וכך עשו קודמיו בשעה שהם מצאו לעצמם כל מיני עגלי-זהב כדי לסגוד להם, החל ביוסף סטאלין, רוצח המיליונים, וכלה ביאסר ערפאת, האיש שדמם של מאות יהודים על ידיו.
אלא שאת המחיר, שלפעמים הוא נורא ואיום, כמו מאז שנחתמו "הסכמי השלום" עם יאסר ערפאת, חתן פרס נובל לשלום - ביחד עם שמעון פרס ויצחק רבין - מנהיגי "מחנה-השלום-הערפאתי" אף פעם לא משלמים מכיסם. לא עתה - ולא בעבר.
הם ממשיכים כאילו שום דבר. מקונספציה לקונספציה. האחת קורסת - והנה כבר יש להם חדשה. רק לפני שנה-שנתיים הם עוד דיברו על הסכם שלום עם הפלשתינים - ועכשיו, באיזו מין נון-שלנטיות מעצבנת הם כבר מדברים על משהו הפוך. גדר הפרדה שתבוא לאחר נסיגה חד-צדדית, ללא הסכם, עם כאוס לא-נורמאלי שיבוא בעקבותיו - זאת עכשיו "הבשורה" החדשה של כל אלה שעד לא מכבר קידשו את חזון המזרח התיכון החדש. הם רק שכחו לספר לנו שהפלשתינים מתכוונים למזרח תיכון שבו לא תהיה עוד ישות יהודית עצמאית אלא איים של קהיליות יהודיות שתתגוררנה תחת חסות איסלאמית.
סוף דבר: אם עד עתה חשבו רבים וטובים שאת חטאי אוסלו אין לבחון בכלים משפטיים, הרי שעתה דומה שלא יכול להיות ספק שאת הדרך, והסיבות, שבגללן בוטלה "עסקת הפלקון" יש לבחון אחרת. שוחד הוא שוחד גם אם ראש מדינה חוטא בו כלפי ראש מדינה אחר - ובפרשה הזאת אין יותר מדי תמימים. תעשיות הנשק בארה"ב כבר קנו יותר מראש ממשלה אחד ברחבי העולם.
אהוד ברק, שהתגלה באחרונה כאיש עשיר מאוד, לא יתקשה, מן הסתם, להסביר את גשם הנדבות שנפל עליו לאחרונה. יכול להיות שהכל תמים למהדרין - ויכול להיות שלא.
ועוד לא אמרנו כלום על התערבותו של אהוד ברק לטובת החנינה של המיליונר המושחת ביומו האחרון של ביל קלינטון על כס הנשיאות.