אתחיל בווידוי קטן. ביום שישי לפני שבועיים, נקלעתי ביום שישי בערב לחדר המיון באיכילוב בנסיבות מצערות. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת כשיצאתי משם והבחנתי בדפני ליף שעמדה בסמוך. בדמעות כאב סיפרה לי אודות אלימות השוטרים שהופעלה נגדה בעת ההפגנה, אלימות שהביאה לפציעתה. נפרדנו בחיבוק וללא מלים.
הפגנות המחאה המתפשטות ברחבי הארץ - כמוהן ככתב האשמה של הצעירים כנגד הממשלה שנטשה את מחויבותה כלפיהם. מחויבות כלפי השלד החשוב והמרכזי של החברה הישראלית- ילדי מעמד הביניים. אלו הצעירים המשרתים בצבא הסדיר ובמילואים, ואמורים להוביל את מדינת ישראל קדימה במדע, בתעשיה, ביזמות היי-טק ובחינוך. התעלמות ממצוקתם והפקרתם לגורלם -עשויה להיות בכייה לדורות עליה תשלם החברה הישראלית בדורות הבאים. חייבת להיות התגייסות של הממשלה עבורם, ובראש ובראשונה בדיור ובחינוך.
הממשלה חייבת להיות מכוונת בדיבוריה ובמעשיה כלפי האוכלוסיה היצרנית, התורמת - ולא למיעוט סקטוריאלי כזה או אחר פרי אילוצים קואליציוניים. זוהי שאלה מוסרית ושאלה קיומית לחוסנה של מדינת ישראל. חברה בריאה נמדדת במעמד הביניים האיתן שלה. ברגע שזה נחלש - מתערערת הדמוקרטיה וזהו כר פורה למשברים כלכליים, פוליטיים וחברתיים.
הממשלה חייבת ליטול על עצמה אחריות לנושא הדיור ולמצוא פתרונות יצירתיים: דירות להשכרה, שיכונים במחירים שפויים שכל זוג יוכל לעמוד בתשלומי המשכנתא, חיוב קבלנים לבנות דירות קטנות בכל פרויקט כתנאי לאישור המיזם, וכדומה. חייבים להעניק לצעירי המדינה מגדלור של תקווה, שאם לא כן, יגדל כאן דור ממורמר שהניכור בינו לבין המדינה רק ילך ויעמיק.
'מריחת זמן', גרירת רגליים והימנעות מצעדים מעשיים, הם בבחינת טעות היסטורית. אנשים המוטרדים כל העת מבעיות קיומיות יפתחו תחושת זרות וכעס כלפי מולדתם ונכונותם לתרום לה ולהגן עליה תפחת. ההנחה המוסכמת שבשעת חירום 'כולם נרתמים' נכונה אומנם - אך לא ניתן להתעלם מההשפעה ההרסנית לטווח ארוך של מרירות הצעירים ותחושתם שהמדינה הפקירה אותם.
גורל הדור הצעיר חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות הלאומי, כדי שהדור הצעיר ימשיך לחיות בארץ, יזדהה איתה, וישמר אותה כמדינה בעלת חוסן דמוקרטי.
התבססות והתחזקות שכבת הביניים היא אינטרס לאומי כי היא שתצמיח את המשק והכלכלה. ההיסטוריה מלמדת שהחלשות מעמד זה - מביאה להתחזקות הכוחות הקיצוניים מימין ומשמאל ומחלישה את הדמוקרטיה. גזענות ושנאת זרים צומחים במקום שאין בו חמלה לאזרח הקטן, זה הנאבק על קיומו בחברה קפיטליסטית ומנסה בכל כוחותיו לפרנס את משפחתו בכבוד אנושי.
בשנות החמישים והשישים, מדינת ישראל הצעירה- על שלל הבעיות הקיומיות שלה: ביטחוניות, כלכליות וחברתיות- השכילה לדאוג לדור הביניים ולמאות אלפי העולים החדשים. היא הבינה שבכך היא מבטיחה את קיומה כמדינה יציבה שתוכל להתמודד עם האתגרים שנכונו לה. הוקמו עשרות שיכונים בכל רחבי הארץ במחירים שכל משפחת עובדים יכלה לאפשר לעצמה.
החינוך היה מעולה ובארץ צמח דור שהצעיד את מדינת ישראל קדימה בכל המדדים הבינלאומיים. למרות האתגרים הביטחוניים והכלכליים- המדיניות הממשלתית הייתה לאין ערוך חברתית ומכוונת האזרח הקטן.
כאשר מעלים על נס את עיקרון הקפיטליזם הטהור והשוק החופשי, חשוב שנזכור את המחירים החברתיים שלו: שחיקת מעמד הביניים ותהום הנפערת בינו לבין המדינה. אלו מחירים שהחברה הישראלית, במצבה האסטרטגי ומכל בחינה אחרת, אינה יכולה לאפשר לעצמה.