שלום לכם תלמידים יקרים, מרשה אני לעצמי לכתוב לכם מכתב אישי זה, בטח תגידו לעצמכם מי זה האדם הזה שכותב לנו מכתב אישי, חוץ מזה מהיכן יש לו את החוצפה לכתוב לנו, מה הוא מבין בכלל מה קורה היום עם הנוער.
אני עונה לכם, ילדים נחמדים, כן אני יודע מה קורה עם הנוער. בראשית גם אני הייתי פעם נער, כן כן גם אני הייתי נער, גם אני חשבתי לעצמי מה קשישים אלו שמסביבי מבינים, מה להם ולי, מי הם שיגידו לי מה לעשות או כיצד לפעול.
יש לציין, כי גם אני גידלתי ילדים והייתי שותף לכל המשברים שלהם וכמובן שאני שותף להם גם כיום. יש לי בת שסיימה השנה כיתה י"ב אז הנה גם אני עברתי זאת בפעם השנייה, את הילדות יחד איתה, עברנו יחד את כל החוויות, את כל הכיתות, את כל הבחינות, המשברים וההתלבטויות, עלינו כל שנה ושנה יחד איתה כיתה ועוד כיתה. כמו כן, ילדים נחמדים, גם אני הייתי תלמיד ועשיתי את כל התעלולים שאתם עושים.
אתם יודעים, כי אפלטון כתב לפני אלפי שנים כי הנוער בימנו (כלומר לפני אלפי שנים) מורד בהוריו וחושב שהוא המציא את הגלגל, חושב שאף אחד לא מבין אותו ועוד ועוד כלומר הדברים לא השתנו אלפי שנים. הייתי במערכת החינוך עשרים וחמש שנים בתפקיד מנהל בית ספר די מצליח ודי אהוד וראיתי את כל התעלולים שלכם, אלה אותם תעלולים שאני עשיתי בשינויים קלים, לפעמים מתוחכמים יותר ולפעמים לא.
אני מכיר אתכם תלמידים וילדים לאורך כל חיי ואין הרבה שינויים. נכון, יש לכם עולם מודרני יותר מאשר לי היה. יש לכם מחשבים וצ'טים, שלי לא היו. אך אנו לא פרימיטיבים - גם אנו לומדים את פלאי הטכנולוגיה ומנצלים אותה לא פחות טוב מכם.
ובכן, למה אני בכלל כותב לכם מכתב זה? אני כותב לכם אותו כי אני רוצה להאיר לכם מספר נקודות שכנראה לא נראות טוב בעיני המתבונן מן הצד.
להלן הנקודות: בית הספר בו אתם לומדים והמורים בו מנסים ללמדכם הוא מקום קטן בו אתם שוהים בין שש לשמונה שעות ביום, ששה ימים בשבוע, מבלי לקחת בחשבון את החוגים, שחלקכם מגיע אליהם, ועוד פעילויות שונות אותן אתם מבצעים בבית הספר, כגון ניצול מגרשי הספורט השונים, מסיבות ועוד. כלומר, אתם מבלים לפחות שליש מהיממה בבית הספר ואפילו לפעמים יותר. חשבו על כך - שליש מהיממה ואפילו יותר. חשבו עוד שכשליש מהיממה אתם ישנים פחות או יותר ושאר הזמן אתם בבית, מבלים עם חברים, יוצאים לפעילויות שונות, מכינים שיעורים, או סתם מטיילים עם חברים. בואו נעשה חשבון פשוט. שמונה שעות בבית הספר, שמונה שעות ישנים, שלוש שעות מבזבזים על שיעורי בית, שעה ביום, בערך, עסוקים באכילה, שלוש שעות אתם מקדישים לחברים, שעה, בערך, נשארת לכם לעיסוקים אחרים. כלומר, הזמן המרוכז ביותר לפעילותכם, חוץ מהשינה, הוא בית הספר.
ובכן במקום בו אתם נמצאים את הזמן המרוכז והאינטנסיבי ביותר הוא בית הספר. עכשיו בואו נראה איך אתם מבלים בבית הספר את זמנכם. בואו נסתכל תחילה איך נראה חדר הלימוד הכיתה, על הקירות מספר פלקטים שאמורים לקשט את הכיתה. חלקם במצב די קשה מכיוון שעברו התעללות של מספר חברים מהכיתה, חלקם תלויים שם כי יש להם מטרה לימודית והמורה דרשה כי יהיו תלויים בכיתה וחלקם נשר ונעלם כלא היה. מרבית השולחנות בכיתה נראים כלאחר פוגרום או כתיבת רומן בלתי גמור המעוטר באין סוף ציורים מופשטים שמובנים אולי רק לבעלי היצירה, חלק מהכסאות מזמן איבדו את צורתם והפכו לזיכרון מר של משהוא דמוי כסא, כסאות מעשי ידי אומן אקספרסיוניסטי. בכיתה מתגלגלים להם פה ושם מעט מעוללות ההפסקה בתקווה לזיכרון טוב יותר של שקית אוכל ואו סתם ניר מחברת שהפך במהלך השיעור או ההפסקה למטוס או מכתב שאיבד את המען או הנמען... הלוח אחרי ההפסקה נראה כלאחר שיעור מעניין עטור בכתובות וציורים מרשימים.
כך, נכנס מורה בישראל ללמד בכיתה תקנית של דור אומני המחר. המורה מלמד כאילו עיניו סומאות, אינן רואות את המתחולל סביבו. והתלמידים לא רואים את הזוהמה בה הם נמצאים, על זה אמר המשורר, הגר בפח האשפה לא חש את הסירחון. אני כמורה וכמנהל מעולם לא הרשתי למורה ללמד בכיתה כגון זאת, השיעור לא התחיל עד אשר הכיתה נראתה ככיתה. הכל סודר על חשבון ההפסקה הבאה עלינו לטובה שתלמידנו הפסידו אותה על ניקיון הכיתה.
האם המורה יכול ללמד בכיתה או האם הוא רוצה בכלל ללמד? זאת שאלה טובה. שיש להשיב עליה בצורה יסודית. יש לנו מספר סוגי מורים. כאלה שמזמן נשחקו וכל קשר בינם ובין ההוראה הוא מקרי בהחלט, לפי דעתי כ-30% מהמורים הם כאלו, אלו מורים שיוצאים שתי דקות לאחר הצלצול לכיוון הכיתה הם הולכים לכיתה בכבדות, הדרך לא אצה להם, הם מגיעים לכיתה כ-7 דקות בערך לאחר הצלצול נכנסים לכיתה כאל שדה מלחמה, מסתכלים על התלמידים ולא רואים כלום, שמים באיטיות את היומן על השולחן, מביטים סביב סביב ומתחילים לקרא האיטיות אך בהדגשה מיוחדת את שמות התלמידים.
בדרך כלל כלל זה לוקח עוד כ-4 דקות במקרה הטוב. בתום קריאת היומן המורה הנכבד עובר על שיעורי הבית מהשיעור הקודם וזה במקרה הטוב לוקח לו עוד 10 דקות תמימות. נוסיף לזה עוד כ-13 דקות שבמהלך השיעור הוא עסוק בבעיות משמעת שונות והנה הגענו ל-34 דקות מהשיעור, לאחר כל זה המורה מלמד חומר חדש כ-9 דקות, 2 דקות הוא מכין את התלמידים מה הנושא לשיעור הבאה עלינו לטובה ומשחרר את התלמידים, הנה עברו להם עוד 45 דקות של שיעור מיוסר ועלוב. אך אם המורה חרוץ באופן מיוחד, ואני מסופק בזאת, אז הוא ייתן שיעורי בית במשך 2 דקות שירדו כמובן מהזמן של החומר החדש הנלמד.
הטיפוס השני של המורה אשר אין הוא מעונין כלל ללמד וכל מעינו נתונים למעמדו החברתי בבית הספר, כן, למעמדו בהנהלת בית הספר, זה מורה אשר מקבל שליש משרה עבור ריכוז שכבה ו/או דבר אחר בבית הספר. ארבע שעות חינוך לכיתה אשר הוא מחנך, יש לו שעות גיל או אם שמורידים לו עוד 3-4 שעות שבועיות, את שאר השעות הוא מלמד, במקרה הטוב זה שמונה שעות שבועיות. גם את אותן שעות שבועיות מורנו לא כל כך יוצא לו ללמד, תמיד יש לו עיסוקים מאוד חשובים לעשות דווקא בזמן השיעורים, שיחה עם הורה, שיחה עם מורה, שיחה עם המנהל, שיחה עם המפקח, טיפול בתלמיד מופרע, השתלמות, הכנות לטיול שנתי, ריכוז ציונים מהמורים אשר מלמדים את כיתתו או את שכבתו ועוד אלף ואחת סיבות מדוע לא להיכנס לשיעור, אם בכלל.
בדרך כלל זה איחור קל של כ 20-25 דקות מהשיעור, אז הוא מקריא את השמות, מטפל בתלונות מורים על מתלמידיו החרוצים, סוגר עניינם מנהליים, נותן חומר ללמידה עצמית בבית וסוגר עניין. מורה זה נחשב למורה מצליח כי תלמידיו בדרך כלל מצליחים בלימודים ועומדים יפה בבחינות הבגרות בעזרת מורים פרטיים שהוא בדרך כלל ממליץ עליהם, כי הם חבריו ועמיתיו למקצוע, מישהו צריך להכין את התלמידים לבחינות הבגרות, הרי בסופו של דבר הצלחתם של תלמידיו היא הצלחתו. מורה כזה בוחר לו את הכיתות הטובות בהן הוא לא צריך להשקיע, רק לקטוף את הפרות.
הטיפוס השלישי של המורה הוא המורה המשקיע באמת, אשר מלמד מכל הלב, תלמידיו יודעים כי הוא משקיע ובאמת אוהבים אותו, הם יודעים מי משקיע ומי מלמד ומי מזלזל בהם, רק חבל שמורים אלו מהווים רק 30% מהאוכלוסייה. כל שאר המורים, שחושבים שהתלמידים לא מבחינים בזה שהם מגיעים לכיתה לא מוכנים או מזלזלים, שידעו כי התלמידים לא טיפשים, הם רואים מי מתייחס אליהם בכבוד ומי מלמד אותם ברצינות.
השירותים בבית הספר: תלמידים יקרים בבואכם לבית הספר בראשית השנה, אני תקווה כי בבוקרו של כל יום אתם מוצאים שירותים נקיים, בכל תא שירותים תלוי לו לתפארת גליל נייר טואלט. אם לא - דרשו מהנהלת בית הספר שהדבר יהיה כך. לא דרשו - לא תקבלו. זכותכם לקבל יום ביומו שירותים נקיים ומסודרים, ברזים תקינים, שיהיה סבון לידיים. זאת זכותכם הבסיסית בבית הספר. אך חובתכם היא לשימור על שירותים אלו נקיים, לא מזוהמים ואתם יודעים בדיוק למה אני מתכוון.
ברגע שאתם תבינו ששירותים אלו נועדו לשימושכם ולשימוש חבריכם וכי נייר הטואלט נועד לצרכים מסוימים ולא לצורך סתימת האסלות או לתעלולים אלו ואחרים. כאשר אתם יוצאים מהשירותים צריך להשאירם נקיים, תיהנו גם אתם משרות הבסיסי שאתם זכאים לקבלו ותוכלו אז לדרוש מהנהלת בית הספר תנאים משופרים יותר.
לידיעתכם, כאשר אני היית מנהל בית ספר אצלי חדרי השירותים נראו כבית מרקחת, מכיוון שכמנהל טיפלתי בכך באופן אישי. וכן היה צוות בית ספרי מיוחד של תלמידים אשר השתנה כל יום וכל תפקידו היה לדאוג שהשירותים יהיו נקיים ותלמיד שלכלך צוות הניקיון של התלמידים דאג ללכוד את המלכלך ודאג שהשובב שלכלך ו/או קשקש על הקירות ינקה את כל השירותים בבית הספר. התופעה פסקה לאחר זמן מה ושירותי בית הספר לא נזקקו כמעט להגנת צוותי התלמידים. נסו ויתווכחו.
זיהום קירות בית הספר על-ידי קשקושים אשר נקרא על-ידי המזהמים גרפיטי - אני יודע מהו גרפיטי. אני יודע גם יודע מה זה קשקוש וזיהום סביבתי. תסכימו איתי כי ציור קיר יפה זה לא מה שאתם מקשקשים על הקירות עם כתובות שונות ומשונות אשר מכערות את הסביבה. זיהום זה על-ידי קשקושים וכתובות מגעילות לא רק שלא יפה, הוא גורם מספר אחד לכיעור וכן ליצירת אווירת 'סלאמס'. אם קשקושיכם היו כאלו אומנותיים אז לבטח הייתם עם כתובות אלו מקשטים את חדריכם בביתכם ואת סלון הבית, מכיוון שזה לא קורה, יוצא אני מתוך הנחה שמה שלא יפה להתנוסס על קירות הבית בו אתם גרים כולל שירותיי הבית, אין לו כל ערך אמנותי.
על כן, כל מה שאתם מנסים לקרוא לו גרפיטי הוא סתם זיהום סביבתי של מתוסכלים אשר לא מוצאים להם דרכי הביטוי נאים יותר, אלה פורקים תסכולים על קירות מבנה זה או אחר. כלומר, אל תספרו לי סיפורים שזה יפה וזאת אמנות, הכל זיבולים זולים של מוחות חולניים. בבתי הספר השונים אותם ניהלתי במשך 25 שנים תופעות של שזיהום קירות פסקו במהירות בגלל שיטות משמעתיות שונות ומשונות אשר נקטתי נגד מזוהמי הסביבה הללו. שיטות אשר כאבו להם ולהוריהם. כספית.
ציון בהתנהגות נמוך וכן צביעת המקום המזוהם על-ידי המזהם וכן רכישת החומרים על-ידי המזהם ואף קבלת אזהרה אחרונה לפני סילוק מבית הספר באם המזהם הסביבתי יחזור על תעלוליו שנית, למשל. כמו כן כל תלמיד אשר האזהרות לא עזרו לו, לא רק שסולק מבית הספר, בתעודתו נכתב בפירוש סולק עקב היותו מזהם סביבתי. לא עזר לו כל תירוץ כי זה מונע ממנו להתקבל לבית ספר אחר. רק כך אפשר להתמודד עם מזהמים כרוניים ולגמול אותם לחלוטין מהצורך שלהם להתבטא בדרכי זיהום הסביבה.
אלימות: האלימות פוגעת בכם יותר מכל דבר אחר. על האלימות אני יכול לכתוב ספרים שלמים וכן כיצד להפסיקה, יש לי ניסיון רב בכך.
האלימות יוצרת סביבה לא נעימה ללומד וכן יוצרת אווירת מתח בין כל הנמצאים בסביבה אלימה, יוצרת אווירת פחד, אנשים נורמלים לא יכולים לתפקד באווירה של פחד, מתח ואלימות. אין הרגשה נעימה בסביבה כגון זאת. אווירה כזאת מונעת למידה והיווצרות סביבה נעימה לשוהים בה.
אלימות אפשר למגר ובמהירות עם הנהלות בתי הספר ייקחו את העניינים לידיהם. אם ישתפו את התלמידים בפתרון בעיות אלו אז הפתרון יהיה מהיר יותר. אם ישתפו את ההורים ואת המשטרה התופעות ילכו ויועלמו, כל הסביבה תחזור לתפקוד נורמלי. אסור להיכנע ולהשלים עם תופעות של אלימות, אין ממה לפחד במלחמה בתופעות של אלימות.
בבית הספר האחרון אותו ניהלתי היו תופעות אלימות קשות ביותר (זאת גיליתי כאשר קיבלתיו לניהול). התקיימה בו תופעה פסולה של השבעות של תלמידים חדשים על-ידי הבוגרים יותר תוך כדי השפלה. תוך שנתיים כל התופעות פסקו כלא היו, הכל בגלל מדיניות עקבית שלי ושל הצוות. בבניית תוכנית מסודרת במניעת אלימות, שיושמה באופן המלא ביותר, בטיפול קשה באלימים ובאלימות, התופעות נעלמו כלא היו. כמובן שטיפול שורש זה הביא לסילוק המנהיגות שהובילה את האלימות, רישום מלא של פשעי הפושעים הקטנים בתעודתם, הגשת תלונות למשטרה בלא מורא ופחד.
כל ילד כזה שהלך הבית הספר ולא התקבל בכל בית ספר נורמלי, אלא רק בבתי ספר המיועדים לאוכלוסיות אלו. הדבר הופץ כאש בשדה קוצים והוביל את הפוטנציאלים הבאים לשקול היטב את מעשיהם. אני חוזר ואומר כי תופעות האלימות פסקו כמעט לחלוטין.
גניבות בבית הספר: הגניבות בבית הספר הם תופעה מכוערת אשר יוצרת תופעות של תסכולים בקרב התלמידים שחפציהם ייגנבו, יוצרת אווירה לא נעימה, אווירת חשדנות. תלמיד שבא עם חפציו לבית הספר ולא חוזר איתם לביתו, או אופניו נגנבים, או חלקי אופנים נעלמים ועוד, זאת לא רק בעיית התלמידים זאת בראש ובראשונה גם בעייתו של בית הספר. יש להילחם בתופעות אלו באופן הקשה ביותר, זאת מלחמה בה אין פשרות. יש לגייס למלחמה זאת את התלמידים, את כל צוות ההוראה. מורה שלא ישתף פעולה או יהלך כעיוור בשטח בית הספר ולא יראה את כל אשר כל בר בי דעת רואה יש צורך לשלחו לביתו בתום שנת הלימודים ללא פשרות. בכל בתי הספר שאותו ניהלתי הורדתי את התופעה בעשרות אחוזים, לחמתי בה בחירוף נפש, אני אישית כמנהל בית ספר, לחמתי בהורים שנתנו גיבוי לילדם עקב מעשים חריגים של הילדים שלהם.
יום אחד, אחד ההורים לא הסכים עם פסיקתי לגבי ילדו ואז דפק על שולחני ואף איים עלי. כמו כן הרים עלי את קולו (אני אף פעם לא הרמתי את קולי על אף אחד). מייד הזמנתי להורה משטרה והגשתי נגדו שלוש תלונות; 1) על כך שדפק על שולחני 2) על כך שצעק על עובד ציבור 3) על האיומים, שאיים שאם אני לא אבטל את ההחלטות שלי 'הוא יראה לי'.
לאחר מכן דרשתי מפרקליטות המדינה לערוך לנ"ל משפט פלילי. אכן המשפט נגד ההורה הזה התקיים בבית משפט השלום בתל אביב. תיק מספר 6442/92 - ד .תיק פלילי מתאריך 20.6.93, להלן פסיקת השופט ג, קרא
"תרבות הוויכוח והדיאלוג כפי שהם נתפסים בעיניו של נאשם זה לא יכולים להתקיים מבלי שידפוק על השולחן. כך נתפסים הדברים בעיניו של נאשם זה. התופעה של דפיקה על השולחן היא תופעה מושרשת, לצערנו בקרב הרחוב הישראלי ויש לעשות הכל על-מנת לשרש תופעה זו. זאת ועוד, אין מדובר כאן בדפיקה על השולחן, מדובר כאן בתרבות דיבור וחינוך בדרך ארץ, כאשר הנאשם אומר שגם הפוליטיקאים וגם ראש הממשלה דופקים על השולחן וכי מדוע לו אסור לדפוק על השולחן אם להם מותר וכי מדוע לבית המשפט מותר לדפוק על השולחן ומדוע לי אסור. הנאשם צריך להבין שלא כל דפיקה על השולחן הנה מעשה פלילי שמי שעושה אותו נותן את הדין עליו...
...נראה לי כי יש להרתיע את הנאשם כדי שישלוט במזגו ולא יתיר את חרצובות לשונו והדבר יש לעשות בענישה מרתיעה.
אני דן את הנאשם לעונשים הבאים:
12 חודשי מאסר, כל חודשי המאסר יהיו על תנאי והתנאי הוא שבמשך תקופה של 3 שנים מהיום לא יעבור הנאשם כל עבירה שיש בה אלימות. כמו כן ישלם קנס של 2500 ש"ח ואו 30 ימי מאסר תמורתם. הנאשם יפצה את המתלונן בתשלום של 500 ש"ח..."
כך ממגרים אלימות. אני תליתי פסק דין זה בכניסה לבית הספר והוא היה תלוי במשך שנים ממוסגר, אני מבטיח לכם שאצלי לא היו עוד תופעות כגון אלו. פעמים נוספות פניתי לבית המשפט על אלימות מילולית וקבלתי מבית המשפט סיוע אדיר. עונשים כבדים למוציאים קללות מפיהם התופעות פסקו כלא היו. אין מה לפחד. יש צורך להיות עקבים ונחושים כמחנכים וכמורים וכמנהלים להלחם בתופעות אלו למען החברה בדרך חריפה יותר, רק כך ניצור חברה נקייה יותר מבריונות מילולית.
השימוש במילים לא ראויות בבית הספר: יש צורך להילחם בשפה הבוטה והמזוהמת בה תלמידנו משתמשים. התעלמות מהשימוש בשפה הם חלק לא קטן בהתדרדרות לאלימות. המילה 'כוסית' אין מקומה יאה ונאה בחברה אשר אמורה לכבד את הזולת ולא חשובה מינו, מוצאו, צבעו או דתו של הפרט. כל פעם ששמעתי ילד צועק כך לבת או אומר משפט כזה לחברתו מייד התערבתי ושאלתי אותו מה דעתך שנקרא לך 'שמוקי' או 'זיינציק' או 'שמוקיק'. עודדתי את התופעה של תגובה שתגמד את הטיפש הקטן והתופעה פסקה. כאן יש צורך בהסברה רחבת היקף של תרבות הדיבור, של הסברה שאין לקבל שפה של השפלה. זה עובד תאמינו לי, זה עובד, הכל תליו אם בונים את התוכנית נכון, אם מיישמים את אשר תכננתם, עקביות הדרך והליכה ללא פשרות.
שמירה על הסביבה: תלמידים יקרים החברה, העירייה, בית הספר עושים הכל בכדי שתהיה לכם גינה יפה חצר מטופחת, מתקני מים לשתייה ועוד. שמרו על כל המתקנים הללו, הם יקרים. כל תיקון עולה כסף רב. הכסף שיחסך מהתיקונים ישמש אתכם לציוד נוסף, לרווחה נוספת. יש לגייס את התלמידים לצורך שמירת הסביבה הם יענו בחיוב, הם הרי יודעים כי ספסל יפה ולא שבור נעים לשבת עליו, הוא נועד להם. תשתפו אותם ותזכו לשיתוף פעולה מלא,
כך בנושא הלבוש, הניקיון בבית הספר הניקיון האישי ועוד.
יכול אני להרחיב רבות ויש עוד נושאים רבים שלא דנתי בהם אך די לנו להפעם. אם רק נשפר את אשר כתבתי כאן הבאנו גאולה רבה למערכת החינוך ולשיפור רווחת התלמיד, המורה, בית הספר והחברה כולה.
תרשו לי לסיים מכתב זה בסיפור קטן עם נמשל גדול. אתם יודעים, כי תולעים אוהבות מקומות רקובים ולא כל כך נעימים לנו, ובכן להלן הסיפור. יום אחד ילד תולעת הוציא את ראשו מהתפוח הרקוב בו הוא חיי עם משפחתו, הציץ החוצה וצעק לאביו: אבא, אבא, בוא תראה בחוץ יש שמש יפה, שמים כחולים, פרחים יפים, אגם כחול, אז אבא למה אנו נשארים לחיות בתפוח הרקוב, חשב האב וחשב, ואז ענה לבנו: בן יקר, כל אחד חי במקום שבו הוא התרגל לחיות בו.
תודה על תשומת הלב, סליחה אם הרגזתי מי מין הקוראים או התלמידים אך אני לא האבא של הילד מהתפוח הרקוב.
שנה טובה וחג שמח וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל.