מניסיוננו הרב בלבנון למדנו שכמעט בלתי אפשרי למנוע לחלוטין ירי טילים על ישובים אזרחיים. סידרה ארוכה של מבצעים, ממבצע ליטני ב-1978, דרך מלחמת לבנון על ספיחיה; ממבצע חוק וסדר ב-1988 דרך 'דין וחשבון' ב-1993 ועד 'ענבי זעם ב-1996.
לבנון לימדה אותנו שהרגיעה היא רק פסק זמן, שהנזק המדיני עצום, שהתוצאות תמיד שנויות במחלוקת והמגמה תמיד קבועה - הטילים של המחבלים משתכללים בטווח, בדיוק ובכוח ההרס.
יש הרבה דברים דומים בין עזה ושדרות ללבנון וקריית שמונה אבל יש גם שוני גדול. אחרי 4 שנות אינתיפדה צה"ל הוא צבא אחר, צבא שמסתגל במהירות למלחמת הטרור נמוכת העוצמה.
מלחמת לבנון לכל אורכה התנהלה כשתורת הביטחון של ישראל עדיין התייחסה לאיום המלחמה הכוללת כ"האיום" בה' הידיעה. חיל האוויר הכין את עצמו לקרבות אוויר, לשליטה בשמי האויב ולהפצצות תשתית אסטרטגיות בעורפו. חיל השריון התאמן והכין עצמו לקרבות שריון בשריון במידבר סיני ובמדבר הסורי וחיל הרגלים להבקעת ביצורים ולוחמת תעלות. צה"ל בנה את עצמו לריכוז כוחות ולהכרעה מהירה בשילוב של תנועה ואש. מלחמת לבנון נחשבה כמטרד המסית את הצבא מיעודו העיקרי ולכן גם לא הייתה בצה"ל תורת מלחמה מיוחדת ללבנון, לגרילה ולמלחמה נמוכת העוצמה.
התמשכות האינתיפדה, התפוררות הלכידות המדינית של העולם הערבי, כיבוש עירק והשמדת צבאה והמצוקה התקציבית שינו את המציאות הביטחונית סביבנו. בצה"ל העמיקה ההבנה שהמלחמה נמוכת העוצמה מול טרור ערבי, גרילה פלשתינית ואוכלוסייה אזרחית עויינת היא האיום הקונבנציונלי העיקרי על ישראל.
מערכת הביטחון הכירה והטמיעה שתורת הביטחון צריכה שינוי והתאמה לאיום החדש ולמציאות שבה תקשורת ולחצים בין לאומיים וחיכוך אלים באוכלוסייה אזרחית יכולים להביא לתבוסה מדינית צורבת למרות מקצועיות ויעילות הלחימה עצמה. סוג לחימה שיש בו הישגים אבל אין בה הכרעות ובאופן מיוחד כשברור שהאסטרטגיה הפלשתינית מול צה"ל היא להפוך כל מבצע לאסון הומניטרי פלשתיני.
במבצע 'ימי תשובה' יש יישום של מצבור הלקחים מהתמשכות האינתיפדה. ניתן להבחין מהתקשורת הגלויה על היכולות הטכנולוגיות שהתפתחו ופותחו באינתיפדה לצפות על השטח מכל המימדים ים, אוויר ויבשה, ולהפעיל ירי מדויק וכמעט כירורגי מבלי לשהות בפועל בשטח.
כוחות צה"ל כמעט ולא גלשו ללוחמה בשטח בנוי והסתפקו בפעילות סביב ומחוץ לריכוזי האוכלוסין כשמטרתם העיקרית, מכל שניתן להסיק ממה שהתפרסם, להיות 'נוכחים מרחוק'. פעילות זו נועדה לפתח ולשפר את השילוב הקטלני של תצפית בכל מזג אוויר וירי מדוייק מרחוק מבלי להיות נוכחים בשטח. חוליות הקסאם והמטענים שחוסלו במבצע והמחיר הגבוהה בלוחמים שהפלשתינים משלמים מעידים על עומק הלקחים ויעילות השיטה.
מהחדשות למדנו שליחידות מרמת גדוד ומעלה צורפו קציני קישור לעניינים הומניטריים. תפקידם לתת מענה לנשק הפלשתיני העיקרי - 'האסון ההומניטרי'. אכן במבצע 'ימי תשובה' מתקשים הפלשתינים לייצר דימוי של קטסטרופה אנושית. יש מעט הרוגים חפים מפשע, אין הרס בתים רב, קשה לדבר על רעב או מחסור בתרופות המסופקות על-ידי צה"ל, מול תקשורת זרה, לכל דורש וניזקק. כרוזים בערבית מזהירים את האוכלוסייה היכן להיות ומה לעשות כדי לא להיפגע ודסק חדש לעיתונות הערבית שהוקם בדובר צה"ל מזמין עיתונאים, חלקם עויינים ביותר, לראות את הצד הישראלי גם של נפגעי שדרות וגם של אופן הלחימה הזהיר של צה"ל בכלל.
אכן, בצד פגיעה חמורה ביכולת הפלשתינית, לא מצליחים הפלשתינים, כפי שהצליחו פעמים רבות בעבר, לזעזע את העולם בסיפורי טבח וזוועה.
מבצע 'ימי תשובה' משקף, לראשונה במבצעים הגדולים של צה"ל, תורת לחימה המשלבת בהצלחה יחסית את כל רכיבי העימות נמוך העוצמה:
א.טכנולוגיה מתקדמת יעודית בתצפית ובאש משולבת ביכולת לפעול כמעט בכל מקום, כמעט בכל זמן במינימום כוח ומקסימום דיוק.
ב.חיכוך מזערי באוכלוסייה האזרחית.
ג.שילוב התקשורת בשפע צורות בבניית דעת הקהל, תמיכה הציבורית וחופש פעולה מדיני לממשלה.
ד. התייחסות נרחבת להיבט ההומניטרי כערך בזכות עצמו וכמענה לאסטרטגית 'האסון ההומניטרי' הפלשתינית הקבועה.
קשה להאמין שהמבצע יביא סוף לטילי הקסאם. ודאי עוד יהיו רבים כאלה ואולי אפילו יגיעו בחלקם עד אשקלון. הרי המגמה הקבועה של שיפור הטווח, הדיוק וההרס תימשך. אבל אפשר בהחלט לומר שהמבצע הוכיח תפיסות חדשות בצבא. צה"ל בהחלט מתאים את עצמו לדרישות של המלחמה נמוכת העוצמה ונותן מענה יזום מראש לאסטרטגיה הפלשתינית.
במלחמה נמוכת עוצמה אין הכרעות ברורות, ההישגים תמיד עמומים אבל 'ימי תשובה' הוכיחו שצה"ל לומד, משתפר, מתאים את עצמו ובהחלט מסוגל לתת לממשלה את חופש הפעולה שהיא זקוקה לו מול הקהילייה הבין לאומית ומול הציבור בבית.