קצין האג"ם של חטיבה 35 אל"מ (מיל.) גיל דוד, טען פעמים אחדות, לרבות בדיון באוניברסיטת תל אביב, במסגרת העמותה להיסטוריה צבאית, שאסור היה לשלוח את גדוד 890 לחווה הסינית. הוא ביסס את טיעונו בכך שמפקד אוגדה 143, אריאל שרון, סרב לשלוח אליה את חטיבת צנחני המילואים 55 בפיקודו של דני מט, כדי לפתוח את הצירים "עכביש" ו"טרטור", כי לפי שרון החטיבה תושמד על-ידי המצרים שנמצאו שם.
אם חטיבה על שלושת גדודיה תושמד, טען גיל דוד, גדוד מוקטן על ארבעה פלוגות יושמד קל וחומר. לכן אסור היה למפקד החזית, רב-אלוף חיים בר לב, ולמפקד אוגדה 162, לשלוח את גדוד 890 לחווה הסינית. ואכן, 890 חדל לתפקד למרות שמפקדו יצחק מרדכי ואחרים עשו מאז מאמצי על להסתיר עובדה זאת.
גיל דוד טועה: חטיבת דני מט לא היתה אמורה לפתוח את הצירים בשוליים הדרומיים של החווה הסינית במבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ, אלא לכבוש את מתחמי "אמיר" ו"מיסורי" ב-10 או ב-11 באוקטובר, לאחר שגדוד הסיור האוגדתי מס' 87 של שרון, בפיקודו של יואב ברום ז"ל (מקיבוץ שפיים), הגיע למעוז "לקקן" שעל חופי האגם המר, בלא בעיות, ב-9 באוקטובר לפני 31 שנים, וגילה את התפר בין הארמיות המצריות. משמעות הדבר היתה: בסביבות ציר "עכביש", שהוליך לסביבות המפגש בין האגם המר לבין תעלת סואץ, לא היו מערכים מצריים. זה היה אחד הגילויים החשובים במלחמת יום הכיפורים, שהעניק לצה"ל יכולת לשנות את מהלכה.
מוזר הדבר שגדוד זה, ששני מפקדיו נהרגו - סגן אלוף בנצ'י כרמלי ב-8 באוקטובר, וסגן אלוף יואב ברום ב-16 באוקטובר, בחווה הסינית - נמחק מן ההיסטוריה של מלחמת יום הכיפורים, והכול עוסקים מאז בפעילות הכושלת של גדוד 890 ושל מפקד הנפל שלו יצחק מרדכי.
היה זה למחרת תבוסתה של אוגדה 162, בפיקודם של האלוף אברהם אדן וסגנו אלוף משנה ולימים תת-אלוף דב תמרי, בניסיונה הכושל להשמיד את הארמיה המצרית השנייה בצפון תעלת סואץ ולהכריע את המלחמה (תמרי מילל מאז על שלא קיבל דרגת אלוף בגלל נקמנותו של אריאל שרון ואינו מבין שגם קידום לתת-אלוף לא הגיע לו). גדוד 87 נאלץ לסגת מגדות האגם המר בבוקר ה-10 באוקטובר, בניגוד לדעתו של שרון. הרעיון האינטואיטיבי של גורדיש ב-9 באוקטובר, לכבוש את אמיר ומיסורי ב-10 באוקטובר, כשנפגש לראשונה עם אלוף משנה ולימים אלוף דני מט, ועם סגנו אריק אכמון, בחמ"ל החזית באום חשיבה, מלמד שהמהומה שעשה הרמטכ"ל ב-9 באוקטובר אחרי הצהריים (ראו פרטים בספר: "קריסה ולקחה") על ששרון הגיע ל"לקקן", ודרישתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר להדיח את שרון, היתה סערה בכוס מים שהיסטוריונים מגויסים כמאיר פעיל ניצלו כדי לפגוע מאז בשרון בטענה שצריך היה להדיחו על הפרת פקודה. שהרי באותו יום עצמו הציע מפקד החזית (עדיין) לשרון לתקוף את מתחמי "אמיר" ו"מיסורי" (החווה הסינית). תפיסתו של שרון התקבלה, אך שרון עצמו לא הבין זאת בזמן אמיתי, וספק אם הוא מבין זאת היום. שרון דחה ב-9 באוקטובר 1973 את הצעתו של מפקד החזית, ואף התגאה על דחייתו לאחרונה במפגש את וותיקי חטיבה 55 שהרי דחייתו הצילה אותם לכאורה ממוות בטוח.
במבט לאחור, נראה ששרון טעה כשדחה את הצעת גורודיש לשגר לחווה הסינית את חטיבה 55. דומה שהיה עליו להסכים להצעה, אך לצרף לצנחני המילואים אחת או שתי חטיבות השריון מתוך שלוש שהיו באוגדתו. אם היה נוהג כך, ותוקף את החווה הסינית מדרום, ממערב וממזרח, היה לו סיכוי להשמיד את דיוויזיה 16 המצרית, כי הערכות המצרים היתה רק כלפי מזרח. אז ניתן היה לבצע את הצליחה שלושה ימים לפני שבוצעה, ובעזרת גשר הגלילים שהיה מובל על ציר "טרטור". ההשמדה היתה גם מערערת את שיווי המשקל בארמיה המצרית השנייה והיתה מושגת המטרה שהוטלה על אוגדתו של אדן ב-8 .
יש טוענים כנגד טיעון זה, שאם שרון היה נוהג כך לא היתה מושמדת דיוויזית העתודה המשוריינת המצרית שהושמדה ב-14 באוקטובר, והיא היתה מונעת את הצליחה. התשובה לכך היא, שאם היה שרון תוקף ב-10-11 באוקטובר, סביר להניח שהמצרים היו שולחים את העתודה המשוריינת שלהם לנטרל את ההתקפה, וניתן היה להשמידה יומיים קודם כפי שהשמידו אותה יומיים אחר כך אולי אפילו ביתר קלות. ניתן היה לתפוס את הטנקים המצרים בשעה שהיו צולחים את התעלה ולא היה ביכולתם להתגונן. אחרי המלחמה התפארו ראשי צה"ל, ובייחוד סגן הרמטכ"ל ישראל טל, בהצלחה "הפנטסטית" של השמדת העתודה המשוריינת המצרית ב-14 באוקטובר כדי להסתיר את מחדליהם לפני כן.
אם שרון היה נוהג כך, והיתה לו אפשרות לנהוג כך, כשגורודיש הציע לשגר את דני מט לחווה הסינית, לא רק שמערכת החווה הסינית שהתרחשה בפועל תוך ליקויי תפקוד קשים של כל דרגי הפיקוד ושל כל היחידות, היתה נמנעת, והיו נחסכים כמאתיים הרוגים וכארבע מאות פצועים, אלא ניתן היה, אולי, להביס סופית את המצרים באותו מהלך, ואז ההיסטוריה היתה שונה. ובונוס "קטן": לא היו מושמדים במערכת החווה הסינית גדוד 890, גדוד סיור צנחנים מילואים בפיקוד נתן שונארי, גדוד "שקד", גדוד סיור אוגדתי 87, וחלקים גדולים של חטיבה 14 בפיקודו של אמנון רשף. המאמצים הפתטיים להסתיר את עובדת השמדת הכוחות האלה מלמד על חובבנותו של צה"ל אז והיום.