"אני גר בקו-התפר ואני לא יכול לשמוח כשמצדו השני של הרחוב שבו אני גר, חיים שלושה מיליון אנשים במצור". כך אמר כוכב הטלוויזיה והסופר דֹב אלבוים, בדיון על ה"שמחה" שנערך בטלוויזיה בערב שמחת תורה.
גם אני אינני יכול לשמוח. אבל מי שמשבית את השמחה שלי הם לא אותם שלושה מיליון שחיים במצור, אלא דווקא אותם שלושה מיליון מאשימי עצמם בתוצאות המלחמות שנכפו עלינו. משהו במוחותינו השתבש לחלוטין בבואנו לנתח את המציאות שלא אנחנו בחרנו בה, לא חוללנו אותה ולמען האמת ההיסטורית נגררנו אחריה עד היום הזה. הגיע הזמן וּמזמן להפסיק להלקות את עצמנו בוקר וערב וּלהתייסר בייסורים מיותרים על לא עוול בכפינו. מזה לא תצמח שום ישועה!
אם יש למישהו ביקורת על התנהלותנו, איש אינו מונע בעדו את הזכות להביע את דעתו, להפגין, למחות, לצרוח, לנסות לשנות ואפילו לא לשמוח. אלא שהכל יודעים בתוך תוכם שפיתרון הבעיה טמון אצל האוכלוסייה התוקפנית שהובסה ואיננה מוכנה לקבל שום פיתרון אחר זולת אותו פיתרון שביקשו להם בצאתם למלחמה נגדנו בקיץ 1967.
עם כל החמלה שיש לנו כלפי העם הפלשתיני שחי במצור, אנחנו חייבים להודות ולהצהיר שהם מעדיפים את המצור שבו מתנהלים חייהם האוּמללים על פני כל פשרה, מתוך תחושת הישרדות בסיסית שבסופו של דבר הם יהיו אדוני הארץ הזאת. כך הם מצהירים יומם וליל, כך הם מסיתים באמצעי התקשורת, כך הם מחנכים את הדורות הבאים, כך הם מתריסים בפרצופנו ועימם מקהלה אדירה של כל העולם הערבי-מוסלמי, ואנחנו עוצמים עיניים מראות ואוטמים אוזניים משמוע.
אולי פעם אחת ולתמיד נודה לבושתנו כי ה"כיבוש" כפוי עלינו ואין אנחנו יכולים להשתחרר ממנו. ה"נכבשים" היו יכולים מזמן ויכולים גם היום, אם רק היו רוצים, לסיים את ה"כיבוש". כל מה שהם צריכים הוא להכיר בנו כעם ששב לארצו, להסכים לזכותנו לכונן על חלק מאדמות ארץ-ישראל המערבית מדינה יהודית-דמוקרטית נטו, ושיהיו לנו גבולות בני הגנה מפני תוקפנותם. זהו!
בעיניהם ובעיני אותם ישראלים שאינם יכולים לשמוח בשמחת-תורה, זוהי אמירה גִּזענית! התוקפן שהובס הוא כאותו קוזאק נגזל. מבקשי נפשינו לא יסתפקו בפחות מניצחון מלא אותו רצו במלחמת ששת הימים: נסיגה מלאה של היהודים לארצות מוצאם ושיבת הפלשתינים ל"מולדתם". כל אמירה אחרת מצידם אינה אלא "הוּדְנָא" (הפסקת לוחמה עד לבוא הזדמנות), או "תַּקִייָא" (הרכנת ראש ל"הרדמת" האויב), או "חוּגְ'עָא" (התחברות לאויב כאזרחים מן השורה עד לבוא יום פקודה). אני ממליץ בחום לכל העצובים בשמחת-תורה לשנן את המושגים הללו תוך כדי ההקפות. זה לא מבטיח שמחה אבל זה מבטיח התעשתות.
מי שחושב שסיום ה"כיבוש" הוא בידי היהודים אינו אלא יהיר ומתנשא שאינו יודע על מה הוא שח. אין לנו לא את הכוח ולא את היכולת, עד כמה שזה נראה מוזר, לסיים את ה"כיבוש", ללא הסכמתו של האויב התוקפן שהושפל עד עפר בקרבות שהוא יזם, והשבת גאוותו תלויה אך ורק בהשמדתנו.