כאשר כוחות צבא אמריקה הורידו טונות של חומר נפץ על בגדד וסביבתה, החליטה ממשלת ישראל להורות לתושבי המדינה להיצמד לערכות המגן.
קופסת קרטון קטנה, קשורה על הכתף, על הירך או ספונה בתיק, ואנו, הגיבורים הגדולים - זלזלנו.
אח"כ התכנסה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ישבה על המדוכה במשך תקופת זמן, והוציאה קיצפה על צה"ל ובייחוד על חיל המודיעין.
את החלטות הממשלה בעניין המסכות הכשירה הוועדה. דוח הוועדה מסביר כי ממשלת ישראל החליטה על נשיאת המסכות על-פי מבחן "תוחלת הסיכון", כלומר: אין לשקול רק את סבירות הסיכון, אלא גם את מימדיו, וסיכון גדול אפילו אם הוא בסבירות נמוכה, מחייב התייחסות (בייחוד אם ההתייחסות היא כלכלית בלבד, ומשמעותה הפיזית היא "נטל" קופסת הקרטון, א.ה.).
אך גם אם יש מקום לספק, כאשר קיים ניגוד קיצוני בין גודל הסיכון ובין מידת סבירות שלו, הרי כאשר גודל הסיכון ומידת הסבירות מתלכדים, אין כל מקום לכאורה לספק.
אנו מצפים מעצמנו לפעול בנאמנות להשגת הישגים משמעותיים, ודאי אם סבירות השגתם היא גבוהה, ומנגד אנו מצווים להימנע מפעולות אשר סיכון גדול בצדן, על אחת כמה וכמה אם סבירות הסיכון היא גבוהה מאד.
ומכאן אנו חוזרים לימינו אלה.
גורמי ממשל חוזרים ומתריעים מזה זמן על סיכון גבוה לפיגועי טרור בסיני (סבירות גבוהה). אנו יודעים כי פיגועי טרור הם הרסניים, אנו יודעים עוד, כי פיגועי טרור במדינות הפזורה המזרח תיכונית, הם הרסניים שבעתיים, עקב תשתית רפואה חלשה ביותר, עקב מנטאליות המדבר השלטת שם, עקב מעברי הגבול וחוסר השליטה שלנו כמדינה למודת פיגועים אל מעבר לגבול (נזק עצום בריבוע) - אנו יודעים עוד שאם ניפגע בסיני או אם קרובינו ייפגעו שם, על-אף הסיכונים הידועים מראש וההתרעות החמות האלה, ואנו ניוותר בחיים, רגשות האשם לא ירפו מאתנו לעולם, ואנו, על אף הסבירות הגבוהה ועל-אף הנזק הענק הצפוי, שמים קצוץ - ומגיעים לשם בהמונינו.
אין לי כל רצון לבוא חשבון עם הנפגעים, נימת הדברים של השרה לבנת ושל השר לפיד, מעוררים עוד ועוד ספקות לגבי מידת עמידתם בתנאי הסף לתפקיד שלטוני. אני מדבר עם הפנים קדימה, אל הראש והלב שלנו, הורים, צעירים, חיילם, נערים - ומבקש מעצמנו, בואו נהיה קצת יותר שקולים.
נכון, אנחנו לא מאמינים כל כך לפוליטיקאים שלנו, יש לנו ספק בנוגע לאינטרסים שלהם, כנראה שזו גם אחת הסיבות שהסבירות הגבוהה כל כך לפיגוע כל כך קשה לא "זכתה" לאמון הציבור, אך מעבר לכך, אנו חייבים לשיקול דעת נוסף, למחשבה יתרה טרם אנו מקבלים החלטות הרות גורל.
נכון, חיים ללא סיכון הם אפורים יותר, הם אולי גם יקרים יותר, אך לסיכונים יש גבולות, רק מעטים מאיתנו יכניסו ראשם לתוך לועו של אריה מורעב, על אף שה"בילוי" הוא חינם ולמרות הריגושים הרבים שבהימור.
אנו חיים במדינה מרובת סכנות, לעצמאותנו הלאומית יש מחיר דמים כבד, מחיר אשר חובה למזערו, אך בשורה התחתונה "כדאי" לנו (לפחות לרובינו) לשלמו.
אנו ניסע באוטובוסים, נאכל במסעדות, נבלה בבתי מלון, אנו חיים כאן, נמשיך לחיות, ואף אחד לא יזיז אותנו מפה, גם אם ינסה להרוג אותנו, ואפילו אם יצליח.
אך חופי סיני הם לא חופי ת"א ופטרה איננה חיפה, בילוי דווקא שם, בימים של סכסוך דמים מתמשך בינינו ובין ערביי א"י, ובין האיסלאם לעולם החופשי, ובייחוד כאשר גורמי שלטון מתריעים על סכנות נקודתיות - מהווה סיכון ענק, מאד מאד סביר - ולכן מאד מאד מאד מיותר.