בראיון לעיתון הארץ "חשף" דב וייסגלס, כי הסיבה לשינוי המהותי בדעותיו של שרון, הסכמתו לקבל את עמדת מצנע על יציאה חד-צדדית של צה"ל וגירוש כל היהודים מרצועת עזה, היא חששו מיוזמת ז'נבה. לטענת וייסגלס, מטרת תוכנית שרון היא מניעת נזק גדול יותר להתיישבות בארץ ישראל והמהפך חל כאשר החלה יוזמת ז'נבה, לדעתו, לצבור תאוצה.
מאחר שהקול קול וייסגלס אך העומד מאחור הוא כנראה שרון, נראה כי בדברים אלו מבקש שרון לגייס את הימין לצידו ולהסביר את דרכו. מבדיקה של מדיניות שרון מאז הבחירות בהן עלה לראשות הממשלה, ומבדיקת ניהול המלחמה על ידו עולה, כי השורשים לתוכנית ההינתקות מצויים הרבה לפני ההכרזה עליה והרבה לפני שיוזמי ז'נבה פרסמו את תוכניתם.
שרון עלה לראשות הממשלה תוך שיתוף פעולה גלוי בינו לבין מפלגת העבודה, לצורך החלטה על קיום בחירות מוקדמות לראשות הממשלה בלבד. הסבב הראשון שכבר כמעט נשכח שבו עלה שרון לשלטון השאיר את הכנסת של ברק על כנה, כאשר לליכוד 19 מנדטים בלבד. למרות שניתן היה להקים קואליציית ימין-עולים-דתיים, העדיף שרון ללכת לממשלת אחדות עם העבודה, כאשר שרי העבודה נשארים בממשלה פואד שר הביטחון ופרס שר החוץ.
למעלה משנת מלחמה עברה, ומאות יהודים נרצחו ונפצעו, עד שהחליט שרון להוציא את צה"ל למבצע חומת מגן. במבצע זה הוגבלה מאוד יכולת הפעולה של תשתית הטרור שהוקמה בימי הסכמי אוסלו ביהודה ובשומרון, ואולם לא הוחרבה מבסיסה, ולמעשה תשתית הכוחות המזויינים של המחבלים במסווה של רשות אוטונומית קיימת עד היום, וכמובן בראשה - המוקטעה נשארה על כנה, וערפאת יושב בה מוגן.
חמור מכך אירע בחבל עזה. למרות שכוחות צה"ל היו ערוכים ומוכנים לכניסה לרצועה ולפגוע ביכולת הפעולה של הטרור גם בחבל ארץ זה, קיבלו כוחות צה"ל ברגע האחרון פקודה משרון לעצור את הכניסה, ולאחר מכן פוזרו לביתם הכוחות שכבר גוייסו. המהלך הצבאי שבוצע ביו"ש שגרם בסופו של דבר למצב הביטחון היחסי והורדת כמות הפיגועים לא בוצע בעזה.
מבצע חומת מגן הוכיח נקודה חשובה בנוגע לחוסן הלאומי של הציבור היהודי בארץ. למרות החששות הכבדים על רוח הלחימה של העם והנכונות של חיילי המילואים להגיע ולהילחם ביום פקודה, קרסו היחידות תחת כמות המתייצבים והמתנדבים, וחיילי מילואים ששנים נעדרו משירות התייצבו גם הם להתחייל ולהשתתף במבצע לחיסול הטרור. הכניסה לערים שבשליטת המחבלים הפתיעה במספר האבידות המועט יחסית למה שצפו (הערכות אפוקליפסיות הזהירו ממאות הרוגים לכוחות צה"ל בכניסה לערים ומחנות הפליטים) וצה"ל הוכיח את עצמו בשטח וניצח. ניצחון כזה כאמור נמנע מצה"ל על-ידי שרון בחבל עזה.
במקביל, ובהתאם לשותפיו לקואליציה, עסק שרון בהורדת מאחזים מתוקשרת, בלימת ההתיישבות ביש"ע, וסכסוכים מתוקשרים עם חבריו לשעבר מהימין האידיאולוגי ועם ראשי מועצת יש"ע. גם כאשר נתן אפשרות פעולה מסויימת לצה"ל, הקו המנחה אותו היה: "איפוק הוא כח". משרון שקרא למתנחלים בימי ברק לרוץ ולתפוס את גבעות השומרון, לא נותר זכר. שרון הכריז בגאווה בלטרון כי אנחנו נהיה הראשונים שניתן לערבים בארץ ישראל מדינה משלהם - דבר שלא הטורקים ולא הבריטים עשו לפנינו. עד כאן דבריו. מאוחר יותר גם עיגן שרון את מחוייבותו למדינה ערבית בארץ ישראל מול האמריקנים.
הטעות הגדולה של הליכוד היתה ששרון, המנהיג הזמני, הפך קבוע, והמשיך לעמוד בראשו גם לאחר שפרשה העבודה מהממשלה, אגב, על-רקע כלכלי ולא פוליטי. חברי הליכוד לא ייחסו משקל מספיק ולא קראו את הרמזים לשינוי העמוק שחל באיש. העם היה בשל לשינוי פוליטי עמוק ומהותי, ורצה להפיל את יוזמי אוסלו מן השלטון, הימין היה בשיא כוחו והיה צפוי לרוב עצום בכנסת בלי קשר לזה העומד בראשו, השמאל ביאושו לא ידע מי ינהיג אותו, ושם בראש העבודה את מצנע, הלא מוכר וחסר הסיכוי האמיתי לעמוד בראשות הממשלה. לליכוד צפו הסקרים למעלה מ-45 מנדטים. הסתבכותו של שרון עם פרשת האי היווני הורידה את כמות המנדטים ל-38. שרון הביא לליכוד נזק יותר מתועלת.
גם אחרי הבחירות ששינו את הרכב הכנסת, ואיפשרו לשרון הקמת ממשלת ימין-דתיים יציבה, החליט שרון שלא לבחור את הכוון הימני ולהכניס לממשלה את מפלגת שינוי שרוב חבריה קרובים יותר לשמאל, ולהשאיר בחוץ את השותפים הטבעיים לממשלת ימין ש"ס ויהדות התורה.
את עצמו בחר שרון להקיף עוד מימי ראשית כהונתו ביועצים ואנשי לשכה, שאינם חלק מן הימין האידיאולוגי, החל מבנו עמרי, שנראה כי כל שיוכו לליכוד הוא מצד אביו ועל-פי חבריו ודרכו היה משוייך יותר למרצ או לעבודה, והמשך באייל ארד ודב וייסגלס. אנשי הימין עימם הלך שרון לאורך שנים נדחקו הצידה. כך בממשלתו הראשונה וביתר שאת בממשלתו הנוכחית.
רק אז לאחר צלצול כל פעמוני האזעקה פעמים רבות כל כך, ובאופן ממושך כל כך, החל שרון לשגר רמזים. תחילה מפי אולמרט, ולאחר מכן בגלוי על תוכנית ההינתקות, עקף את הכנסת ואת חברי הליכוד, והציג אותה כדי לעשותה עובדה מוגמרת אל מול הנשיא בוש וממשל ארה"ב.
שאר דברי ימי שרון ומאבקו מול חברי מרכז הליכוד ומתפקדי הליכוד, הפיטורין הברוטליים של שרי האיחוד הלאומי, והקרע עם הימין, הם תוצאה של הדברים לעיל. המאבק שמנהל שרון בימים אלו מול חברי הכנסת וציבור הבוחרים, תוך שיתוף מפלגת העבודה ומרצ בתוכניתו וקריעת הימין, הינו בעיצומו. ימים יגידו האם עלה בידו של שרון להעביר את תוכניתו הרעה.
דבר אחד ברור: לא יוזמת ז'נבה ולא סרבני השמאל הם שגרמו לתפנית בדעתו ובמדיניותו של שרון. התפנית עמוקה יותר ומהותית יותר מתגובת נגד פוליטית כזו או אחרת. שרון עשה רבות בשירות העם והמדינה ובשירות הימין, על שמו עשרות יישובים פורחים ומשגשגים ביש"ע. הגיע הזמן שהימין הפוליטי יכיר בעובדה כי שרון כבר אינו נמנה על שורותיו, ולאחר תוכנית ההינתקות יבואו תוכניות אחרות שיפנו יישובים נוספים עד הגדר, אותה מקדמם שרון במרצ לגבולות הקו הירוק ולחלוקת ירושלים.
על הליכוד לשלוח את שרון לכתיבת זכרונות והנאה מגימלאות בחוותו. אולי בכלל יבחר שרון, כאשר יודח משורות הליכוד, להצטרף לשורות מפלגת העבודה. מי יודע? מכל מקום, כל עוד שרון הוא זה שיעמוד בראש המחנה הלאומי, יקשה מאוד על הימין להמשיך ולשמור על שלימות הארץ ועל ביטחון המדינה על-פי האידאולוגיה והדרך בה הלך עד כה.