הדיון החשוב בתופעת הסרבנות אינו קיומו, המבורך כשלעצמו, של ויכוח על הזכות לסרב, אף לא ויכוח האומץ לעשות זאת, אלא על הסכנה הגלומה בה.
סירוב לבצע פקודה אינו פורם בלחש את שולי בסיס ההסכמה הלאומית על עקרונות וערכים ממלכתים, אשר היא זו המעניקה לפקודה בכלל ולפקודה צבאית בפרט תוקף ומשמעות; הוא קורע ומקעקע בצעקה את מרכזו, עיקרו ומהותו של הבסיס הזה.
אי-חוקיותה בעליל של פקודה (אשר גם המתנגדים עקרונית לסירוב פקודה מצדיקים אותו, נסיבתית, אם וכאשר מתנוסס עליה הדגל השחור של אי-חוקיות בעליל) לא יכולה להיגזר על-פי המשמעות שמעניקים לה הסרבנים - משמעות אשר מתוכה הם שואבים וגוזרים את ההצדקה לסירובם לבצע אותה. להעדר חוקיות יש בחינה אחת מכוננת, מגדירה וקובעת: הבחינה המשפטית.
צבא שחייליו, יהיה מספרם אשר יהיה, יסרבו למלא פקודות הניתנות בו הוא צבא מובס - שטרם הפסיד - במלחמה שאליה עדיין לא יצא. הוא צבא המחולל את התפוררותו.
כליאתם של הסרבנים כעונש על סירובם היא הפתרון המעשי המיידי: אכן, צבא לא יכול לאפשר לעצמו לעבור בשתיקה על מי שעושה לעצמו שבת ביום חול ועל מי שבוחר למרוד במקום שבו הוא אמור לציית. אלא, שלא די בענישת הסרבנים, בוודאי לא בכליאתם, אשר עבור רבים מהם אין בה כדי להרתיעם ולהניאם מהמשך סירובם, כאשר ישתחררו. הענשתם של הסרבנים כמוה כניקוי שן, אשר דבר לא יקהה עוד את הצורך הדחוף לעקור אותה. התמודדות עם תופעת הסרבנות צריכה להיעשות במישורים ובאופנים אחדים - בחינוך, בלימוד, בהסברה. מספר הסרבנים משקף, אולי, את היקף תופעת הסרבנות אך הוא אינו מבטא את חומרתה.
קריאה לסרב פקודה כמוה כהמרדה. הקוראים לסירוב והמצדיקים אותו בנימוקים אידיאולוגיים עושים מעשה חמור.
גם מי שמבין, כמוני, את מניעיהם של הסרבנים ואף מזדהה עם חיבוטי הרוח והנפש הגורמים לסירובם, אינו יכול להשלים עם הפירוש המעשי של סירובם.
כמי שבא מכור מחצבתם ומבית מדרשם של רבים מהסרבנים, אני מבין את מניעיהם ואת עצמת הנקיפות של מצפונם: לבי אתכם, זיכרונותיי, געגועיי. אנחנו, הלא, מאותו הכפר, לכל המעט מאותו חוג, מאותה קידומת, מאותו אזור חיוג. אבל עד כאן! מכאן ואילך דרכינו נפרדות, חברים. מכאן ואילך אייסר ואוכיח אתכם. מכאן ואילך אגנה ואוקיע אתכם.
דרך הסירוב פתוחה בפניכם - עובדה! - ויש לכם, עדיין, אפשרות לסרב, אבל אין לכם זכות לעשות זאת. הסירוב שלכם, בלתי חוקי בעליל (הענשתכם בגינו היא ראיה מוחשית אחת להיות כזה!) הוא מפונק ושתמטני. הוא מופקר ושערורייתי. הוא מסוכן ואסוני.
יתר על כן: הסירוב שלכם מכוער ובוגדני. בסירוב שלכם אתם מפקירים את החברים שלכם, אחים לנשק. אתם מותירים אותם לבדם, עזובים לנפשם החצויה, קרועים מבפנים ומיוסרי מצפון לא פחות מכם במקום שאותו נטשתם וממנו ערקתם, משום שיכולתם. משום שהיה אפשר.
בסירובכם אתם עושים דין אישי לעצמכם במקום שיש בו משפט ציבורי מסודר.
בסירובכם, אתם מאותתים (אולי אף מעודדים) לחיילים ללכת בעקבותיכם.
על החולות הנודדים של אחדות הגורל הקולקטיבי אתם מתפצלים ומתבדלים, סוללים לעצמכם, אנוכיים במרדנותכם, נתיב מילוט, טובעים עקבות בשביל בריחה אישי מן המערכה (אכן גם עקרונית ומצפונית מן המעלה המוסרית העליונה) שבה רבים שחשים וחושבים כמוכם נושכים שפתיים, מתייסרים ונקרעים מבפנים, אולי אף בוכים טיפה בהיחבא, אבל ממשיכים, כי פקודה היא פקודה וחייל, קל וחומר - קצין ומפקד, שאינו מציית לה ואינו ממלא אותה כנדרש ממהותה, מחבל בצבא. לא פחות.
סירוב הוא עריקה. סירוב הוא מעשה בלתי מוצדק גם אם הוא מובן. עריקה היא מעשה בלתי נסלח. אין נסיבה מקלה להכרח להחמיר בענישת העורקים.