המושכלות והמפורסמות

על-פי הסיפור המקראי, בספר "בראשית" מסבירים לנו באמצעות סיפור גן העדן את תוצאות אכילת התפוח. מעשה ארור שבגללו כאמור נענשנו קשות ולאלתר. "הנשר הגדול" הלא הוא הרמב"ם, מתייחס אל סיפור גן העדן בספרו "מורה הנבוכים" ומביא שאלת מלומד שפנה אליו בעניין זה. השאלה מובאת בפניכם, מנוסחת במילים אחרות, כפי שכתוב בספרו של א' בן-עזרא "דבר תורה על-פי הרמב"ם": "הרי האדם נברא בתחילה ללא שכל ותבונה, ללא היכולת להבחין בין טוב ורע, ממש כשאר החיות. רק לאחר שטעם האדם מעץ הדעת, וזאת הוא עושה בניגוד לצווי ה', נפקחו עיניו והוא הגיע לשלמות של תבונה ודעת, ובכך עלה על שאר היצורים בעולם. האומנם במקום עונש על המרת דבר ה' קיבל האדם פרס וקידום במעמדו?" ובמילים של בני: "השכל והתבונה אותם קיבל האדם לאחר שאכל מעץ הדעת היא זכייה ולא ענישה... אז מה הקטע?!" את הסתירה הזאת מיישב הרמב"ם באומרו: אכן כן, מדובר בעונש שקיבל האדם ובהחלט לא בפרס. בשביל להבין את הסברו יש לעמוד על שני מושגים אותם הוא טבע: "המפורסמות", ו"המושכלות". המושכלות - היכולת להבחין בין אמת לבין שקר, בין הנכון לבין השגוי, מהמילה שכל. תכונה זו ניתנה לאדם עם היבראו והבדילה אותו מבעלי החיים. המפורסמות - היכולת להבחין בין טוב ורע, בין הנאות לבין המגונה והכוונה למוסר. על-פי הרמב"ם - אין זה כלל עניין שכלי. במסגרת גן העדן, האדם יכול היה להבחין בין אמת ושקר, בין נכון ושגוי, בעוד שלגבי הטוב ורע, הראוי והמגונה לא הייתה לו הבחנה. אולם ברגע שחווה חצתה את הגבולות, ה' פקח את עיני אדם וחווה ומאותו הרגע הם למדו להבחין בין טוב ורע - עונשם. שואל התם: רבותי... הלזה יקרא עונש? מדוע קובע הרמב"ם כי היכולת להבחין בין הטוב לבין הרע היא בחזקת עונש?! הלא ידוע כי המוסר הוא דבר טוב, ראוי, וככל שהוא יותר מצוי כך ייטב במחוזותינו... סליחה, אבל כך - לא בונים עונש! להלן הסבר ברוח הרמב"ם: הבה נבחן את המציאות ועל-פי אורה נראה האם האדם, כפי שהוא קיים ונוצר אחרי גן-העדן (כשהוא הפך לאדם מוסרי) מנצל את היכולת ואת הבחירה הזו בין טוב לרע שניתנה לו לטובה...? כולנו מודעים לשואה, למסעי הצלב, למעשי אלימות ואונס, לאינקוויזיציה, למלחמות משחר ימי האדם, להתעללות בילדים, לפיתוח נשק ההשמדה ועוד. האם לכל אלה היה מקום בגן העדן? וודאי שלא, וזאת כי אלוהים היה האחראי על המפורסמות (המוסר) והוא לא נתן לאדם את האפשרות להתלבט בהן. אבל, האדם לאחר שקיבל את עונשו בחר בדרך המזיקה לו ופוגעת בו, והאפשרות הזו לבחירה היא העונש. בבראשית כתוב: "כי יצר האדם רע מנעוריו"... ופרופ' ליבוביץ בהגותו מוסיף ומסביר כי בכל התורה אין שום רמז ליצר טוב - ככל שמופיע היצר בתורה, הוא יצר רע. הרע הזה לא היה בא לכלל מיצוי לו חווה לא הייתה אוכלת את התפוח. זאת ועוד, על-פי ההלכה, על האדם לכבוש את יצרו ולעשות מאמצים כבירים כדי להתגבר על היצר הרע. ככל שהאדם נכשל במשימה זו כך מתקיים מימוש העונש. ועדיין נשאלת השאלה: האם היצר הרע הוא חלק מהעונש או שמא מדובר במשהו אשר מהווה חלק מתוכנית הבריאה של האדם וגיבושו? כיצד יוסבר המעשה של חווה? מה הניע אותה? הרי מדובר במעשה שלילי ושוב פעם במילים של בני: אז מה הקטע? ... התשובה גלומה בתוך המושג: סקרנות אינטלקטואלית! חווה הקשיבה רוב קשב לדברי הנחש אשר טען באוזניה בשבחו של התפוח. היא התאוותה לדעת האם דבריו של הנחש הם אמת או שקר (המושכלות)... ולא עצרה את עצמה למרות הציווי האלוהי שאסר עליה את הדבר. חקר האמת הוא אשר גבר, הוא שהכתיב והוא שהכריע על אף הציווי - והציווי האלוהי הופר... והסוף הזה הלא הוא רק ההתחלה לה לה לה... ____________________________________________________ טל רבינוביץ', כתבה את הספר "כלה ונחרצה" בהוצאת ספרית הפועלים הקיבוץ המאוחד, וכן כתבה ספרי ילדים אחדים. לכותבת אתר אישי: [קישור]. המאמר פורסם באתר BSH.