בספרו המפורסם "אורייטנליזם", תוקף הפרופסור הפלשתיני אדוארד סעיד את המזרחנים בני המערב, שהירבו לתאר את "המזרח המפגר" באופן יהיר ומתנשא. אחד מביטויי הלעג הללו שהומצאו במערב היה "בזאר מזרחי", מושג שהפך שם נרדף למשהו המתנהל ללא ארגון וללא שליטה ולעיתים תוך אלתור מסוכן, בקיצור - כל מה שהוא ההיפך מהתכנון המסודר המוקפד כדבעי ו"על פי הספר", כמקובל במדינות מערביות מפותחות.
עם חלוף השנים, אולי היתה זו ההלקאה העצמית של מנהיגיו שנבעה בעיקר מתסביך אשמה של קולוניאליזם מתמשך, החל המערב לחזור בתשובה. מסע החרטה הזה הפך את המונח "אוריינטליזם" למושג גנאי ואת "האוריינטליסטים" למושא התקפות. התקינות הפוליטית בשיא עריצותה אף אסרה מתיחת בקורת על האיסלאם, על מדינות ערב ועל הערבים עד כדי חנופה והתבטלות.
טקס (אם ניתן לכנות זאת כך) ההלוויה של יאסר ערפאת, והתגובה לו, היו ביטוי נאמן של הפוסט-אוריינטליזם הזה. התבוננתי במיוחד בנציגים המערביים שנכחו במוקטעה. מה עבר במוחם? הרי אלה הם אנשים שבארצות מוצאם, חריגה ולו הקלה ביותר מכללי טקס כלשהו, עלולה לעלות לאחראי במשרתו. הפקידים, העיתונאים, הדיפלומטים הללו עמדו במוקטעה נבוכים, אומללים, על סף איבוד עשתונות. חלקם החלו להראות סימני מצוקה והיו גם שתרו אחר נתיב בריחה ומילוט מיד עם כניסת רעולי הפנים של התנזים כשחרבות בידיהם וירי מחריש אוזניים מלווה את צעידתם. גם מי מהם שהתנסו בדיפלומטיה במדינות קשות שרות, היו צריכים להודות שהחוויה הזאת היתה קשה במיוחד.
אלא שההתאוששות, כפי שהתברר, היתה מהירה מהצפוי. עוד באותו הערב החלו הפוסט-אוריינטליסטים החדשים להסביר: "מובן שזה לא היה טקס שהתנהל על-פי הכללים המקובלים, אבל צריך להבין שמדובר בהלוויתו של מנהיג העם הפלשתיני"... "זו היתה הבעה עצומה של אמוציות, אבל למרות זאת, זה לא הגיע לכדי אובדן שליטה"... "אמנם שרר שם אי-סדר, אבל לא היתה שם השתוללות".
הדוברים - דיפלומטים, משקיפים ופרשנים, מבטאים השקפת עולם צבועה, משוחדת ומוטה. התבטאויות אלה הזכירו היטב את הפגישות של מנהיגי המערב עם נציגים בכירים של ארגוני המוסלמים בארצותיהם לאחר פיגועי "התאומים", פגישות שדוברים ויחצ"נים רשמיים סיכמו במלים: "התוצאה היא קשה אבל אין לזה כל קשר לאיסלאם". אופס! איך שכחתי, מתאבדי ה 11 בספטמבר היו תערובת של נוצרים אוונגליסטים ונזירים טיבטים.
בשם אותה תקינות פוליטית איפשר ה-CNN במהלך מבצע "חומת מגן", לסאיב עריקאת, להפריח שקרים על מספרי הרוגים דמיוניים בג'נין ולהתגולל בפראות על ישראל ללא הפרעתו של המגיש וולף בליצר. בכל מקרה אחר, היתה הרשת חדלה לראיין ואף מחרימה מרואיין שנתפס משקר. אבל עריקאת? "אצלו היתה זו הבעה של אמוציות", כך בוודאי פירשו זאת ב-CNN.
לתאר את מה שהתרחש במוקטעה בהלווית ערפאת כמשהו שהיה בשליטה, גובל בשטיפת מוח של ממש. האמירה הזאת איננה רק הטעייה של דעת הקהל העולמית. אמירה כזאת עושה שרות רע לארצות המזרח התיכון, ובמיוחד לחברה הפלשתינית החייבת להישיר מבט ביקורתי חודר כלפי עצמה.
מישהו הרי צריך לקום ולומר לשכנינו: התמודדו עם האמת. הסברים פילוסופיים אודות "פרץ של אמוציות" או "חבלי לידה של יישות בראשית דרכה" הם תאורים שרק מזיקים לכם. סירוב להכפיף את המתרחש בחברה הפלשתינית לתהליך של רציונאליזציה עלול להיות מתכון בטוח להנצחתה כחברה מפגרת. לא הוגן ואף מסוכן שתושבי השטחים יישארו במצב של הכחשה. המלחמה בתרבות השקר חשובה לא פחות מהמלחמה בטרור, וגם בה אין מקום לויתורים ולהנחות. אם כן רצונם של הפלשתינים להצטרף אל משפחת העמים ולהקים מדינה תרבותית, יהיה עליהם להיות האוריינטליסטים של עצמם, להתמודד עם האמת ללא "כן, אבל" וללא "זה נכון, אבל מצד שני...".
_________________
אל"מ (מיל.) משה אלעד, לשעבר מושל ג'נין ובית לחם וראש מנגנון התיאום הביטחוני עם הרשות הפלשתינית, כיום חוקר באוניברסיטת חיפה.