כאשר נושא שנמצא במרכז של שיח ציבורי ער, מתחיל לגלוש להצהרות, ראיונות ופרסומים של מקורבים למיניהם, בני משפחה, סלבריטאים לשעה, אפשר להבין מכך שמדובר בנושא רגיש שנגע בעצב חשוף של החברה.
אם ניקח את שאלת "הסרבנות" על כל שלוחותיה, את "ההינתקות" על כל היבטיה, את שפע ההצעות והפתרונות למשבר המתקרב ובא - נבין את הסיטואציה העדינה בה אנו נמצאים.
בראש סולם המקורבים והידוענים של... נמצאת לאחרונה משפחתה של השרה לימור לבנת. אמה גב' שולמית לבנת, זמרת לשעבר ממשפחה של לוחמי אצ"ל ולח"י - מתראיינת לעיתוני סוף שבוע ומביעה דעתה על ההינתקות, הפלשתינים ועמדתה של בתה השרה. מבלי להיכנס לניתוח דעותיה השמרניות המאובנות, והעובדה שהיא חיה "בהכחשה" היסטורית וניתוח מציאות מדומה ולא קיימת - היא מהווה דוגמא טובה, לאם של... שמקבלת במה לדעותיה. כנ"ל לגבי בעלה ובנה שעבר לגוש קטיף, כדי לחזק את ההתיישבות ולחזק את ההינתקות ומקבל במה תקשורתית, לא בשל עומק רעיונותיו ופתרונותיו - אלא בשל היותו אח של...
הרעיון ההזוי של גב' שולמית לבנת הוא, שאם כל חיילי צה"ל יסרבו לפנות יהודים מיישובים, לא תבוצע ההינתקות. לציין כי הבת השרה לימור לבנת, הצביעה בממשלה בעד תוכנית שרון להינתקות (אמנם בצער ובכאב) אך בשל הצורך בשמירה על אחדות העם והתנועה - שלא להזכיר על המשרה של שרת החינוך ומעמדה בליכוד.
יש דוגמאות נוספות בשפע גם בתחום של הסרבנות האידיאולוגית, הסלקטיבית והפוליטית. ניקח לדוגמא את הצוער י' - שהודח מקורס קצינים לאחר שהודיע שלא יבצע פקודה של פינוי ישובים. הוריו של הצוער - התראיינו בהרחבה בתקשורת והאשימו את צה"ל שבמעשה ההדחה - למעשה הביעו את פחדם מלהתמודד עם הסוגייה - וכמובן שעשו עוול לבן ולאלה שחושבים כמוהו.
ובכן, יש לציין את הכנות ואומץ הלב של הצוער שהביע את דעתו בגלוי ללא פחד - ויש לציין את מפקד בה"ד 1 ואת צה"ל שהחליטו להדיח אותו על אתר. צוער, שעומד להיות קצין בצה"ל ולהוביל אנשים לביצוע משימות שמוטלות עליו על-ידי מפקדיו - חייב נאמנות לצה"ל ולפקודותיו החוקיות. מי שטוען שלא יוכל למלא פקודה חוקית, רק בשל דעותיו השונות או תפישת עולמו האידיאולוגי - לא יכול להיות קצין ומפקד בצה"ל - ולכן ההדחה שלו היתה בלתי נמנעת, מחויבת המערכת ומוצדקת.
מתברר שהצוער לא לבד, רבים מהקצינים של המגזר הדתי הלאומי הציוני, המשרתים בכל יחידות צה"ל ובכל הדרגות הפיקודיות כבר נמצאים בשלבי התלבטות שיגדלו עם ההחלטה על הפינוי ומועדה. עד עכשיו - הצהירו כל המנהיגים של הציונות הדתית על הפרדה מוחלטת בין הדעות ההרגשות האישיות לבין תפקידם כחיילים וכקצינים בצה"ל וברור להם - שפקודות חוקיות יש לבצע ושצה"ל קיומו, חוסנו ואחדותו תלויים בדחייה של כל סוג של סרבנות מכל מגזר שהרי אין סוף לאפשרויות לסרב וכל סדק או פרצה בסכר של צה"ל עלול להטביע את המדינה בתוהו ובוהו.
רבני יש"ע ומנהיגות יש"ע בפרסומים שלהם על איסור לפנות יהודים מגוש קטיף וחלקים מיש"ע, בנימוקים של קדושה, או דת - מחטיאים את המטרה וחוטאים לרוב העם חטא בלי כופר אם חס וחלילה מעשיהם יובילו למרד אזרחי - והתנגדות אלימה פיזית או באש נגד צה"ל והמשטרה.
איגרת ולרשטיין, מכתבו של ח"כ פרופ' אלדד לשמיניסטים, הם חומר התרסה נגד שלטון החוק, נגד קיום פקודות חוקיות של ממשלה דמוקרטית וסירוב לקבל הכרעת רוב דמוקרטית - שבאה לידי ביטוי בהצבעה בכנסת.
כבר כתבתי כאן בעבר, כי יש כשל לוגי ושכלי בטענה ש"משאל עם" שיכריע בעד פינוי או "הסכם שלום" עם הפלשתינים - יקלו על ייסורי הפינוי - שהרי החלטת כנסת וממשלה - הם ביטוי למשאל עם על-ידי הנציגות בכנסת, וזה משמיט את הקרקע מהטוענים של איסור עקירה, טרנספר וביטויי סרק נוספים. המתנחלים והמתנגדים - נמצאים בשלבים ראשונים של ייאוש והשלמה עם החלטת הפינוי - וכמו שמגיבים אנשים מיואשים - כך נהגו בפרשת "הטלאי הכתום" כאסוציאציה לשואה, שגרמה להם נזק תדמיתי בלתי ניתן לתיקון.
ספיח נוסף לפרשה אפשר לראות - בהצהרתו או בפליטת הפה המתוכננת - של הרב הצבאי הראשי בצה"ל תא"ל וייס, כי יפשוט את מדיו לפי הוראת הרב שפירא - מראשי מתנגדי הפינוי. לאחר שאמר את דבריו והבין את משמעותם - הוא נבהל, נסוג והחל לגמגם, נימוקים קלושים ורדודים. גם רב וגם קצין, לא יוכלו להישאר בצה"ל, אם יש ספק בליבם ביכולת לקיים ולבצע פקודות חוקיות.
כל הניסיונות של מנהיגי יש"ע וח"כים דוגמת פרופ' אלדד, להסביר ולנמק כי אפשר לחיות עם נימוקיהם שלצה"ל ככלל אסור לסרב אבל מותר לבודדים, לפי בקשה או שיקול דעת - הוא לא רציני, לא מבוסס - ולא עומד בביקורת ההיגיון הצרוף. שהרי לפי אותו עקרון - גם לסרבני השמאל למיניהם, סרבנים פוליטיים, סרבנים סלקטיביים יש היגיון משלו ואם נאשרם התוצאה למדינה ולצה"ל תהיה זהה - ואסור שזה יקרה.
יתירה מזאת, בג"צ הכריע בצורה פסקנית וברורה בכמה פסקי דין בנושא הסרבנות הפוליטית והסלקטיבית - ופסל אותה מיסודה וזה חל על ימין ושמאל בצורה זהה.
וכדי לא לצאת בידיים ריקות או בספקות הנה הסבר משפטי לסוגיות שבדיון.
פקודה בלתי חוקית - היא פקודה המגלמת בתוכה אלמנטים בלתי חוקיים, המנוגדים לעקרונות לפיהם אנו חיים ומתפקדים במדינה חופשית, נאורה ודמוקרטית.
פקודה בלתי חוקית בעליל - היא פקודה שעצם נתינתה מטרתה ודרישת ביצועה - מגלמת בתוכה את יסוד השלילה הנראית על פני הפקודה, עד שאין צורך אפילו לחשוב על מהותה.
בית המשפט העליון בפרשת כפר-קאסם, הגדיר זאת, כפקודה עליה מתנוסס "דגל שחור" של בלתי חוקיות - ומאז הפכה אמרה זו כשלטת בכל הנוגע לפקודות בלתי חוקיות. כלומר: במקרה כזה - חייב ויכול חייל וקצין לסרב לבצע הפקודה ותהיה לו חסינות על כך. לדוגמא ניתן להביא מספר מצבים בהם יכולה להתעורר השאלה הרלוונטית.
אם במחסום של צה"ל - מפקד המחסום יצווה לירות כדי לפגוע ולהרוג בכל מי שלא יעצור 100 מ' מהמחסום מקום שסומן בלבן או בדגל בלי בירור - זאת פקודה בלתי חוקית בעליל.
כנ"ל לגבי פגיעה, בילדים, נשים, זקנים, אישה הרה - פגיעה פיזית כדי להרתיע או להעניש על חוצפה, קללות - פקודה בלתי חוקית.
מי שמצווה בשעת כניסה לכפר לסריקה או ביצוע מעצר - לירות בלי אבחנה ואזהרה - בכל מי שמופיע ברחוב או בסמטה, זה בלתי חוקי מי שנותן פקודה לירות ולפגוע - בשעת עוצר על כל מי שמופיע ברחוב או מאחר להגיע לביתו בלי בירור - זה לא חוקי.
אבל בכל המקרים שתיארתי לעיל, אם מתברר שהדמות מסתערת, יורה, ומסכנת את חיילי צה"ל מותר לירות ולפגוע בה - ואין במעשה משום עבירה. כלומר: המעבר לפעמים בין פעולה חוקית ללא חוקית הוא דק ועדין - אך יש גבול ברור אותו צריך לקיים ולשמר.
מתן הוראה לפינוי מתנחלים על-ידי ממשלה וכנסת ריבונית דמוקרטית - אינה נכנסת לתחום של בלתי חוקיות משפטית צבאית. אפשר לטעון לחוסר מוסריות, לאובדן ערכים, אי קיום הבטחות, שינוי דעות פוליטיות - אך לא לחוקיות ההוראה.
לכן הנני מציע למתנגדים, למתנחלים, לרבני ומנהיגי יש"ע - אל תשלחו את ידיכם אל הנער הזה - הוא צה"ל, כי הוא תקוותנו וביטחוננו.
____________ הכותב הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי. היה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העיתונות, ופרשן משפטי בהווה.