בסוף קיץ 1989, החוקר ואיש מדעי המדינה הנודע פרנסס פוקוימה פרסם מאמר שכותרתו: "סוף ההיסטוריה?" בו טען שמלחמות האידיאולוגיה חלפו מן העולם, מאחר שהופנם כי הדמוקרטיה הליברלית הינה סוג המשטר היחיד שמתקבל על הדעת.
ברם, "ההיסטוריה תמה" כנראה רק מבחינת המאבק בין אידיאולוגיות מדיניות. רבים לעגו וביקרו את דבריו של פוקוימה, אך מרבית המבקרים נאלמו דום לאחר נפילת חומת ברלין בחורף 1989, חומה שהפרידה לאורך כל המלחמה הקרה בין מזרח למערב.
גם בעידן הנוכחי יש תחושה כי מתרחשים שינויים היסטוריים בעולם. לכידתו של סאדאם, כניעתו של קדאפי, והסתלקותו של ערפאת, הינם בגדר רעידות אדמה מדיניות. אם יתווספו לטלטלות אלה גם נטרולו של בן-לאדן ופירוקן של אירן וצפון קוריאה, הדבר ישתווה ל"נפילת חומות" מבחינת שינוי בסדר העולמי.
השינוי הזה מורגש היטב באזורינו. למרות המתח המתמשך והקורבנות שלא פסקו, אי אפשר להתעלם מהירידה ברמת הטרור נגדנו בשנה האחרונה. הירידה המבורכת נובעת מצמצום יכולתם של המחבלים לפגוע בנו, וכן בירידה מסוימת במוטיבציה שלהם. הירידה ביכולת נובעת משלוש סיבות עיקריות:
1) שינוי הטקטיקה הישראלית של "איפוק כמרכיב של כוח" לטקטיקה של מניעה ותקיפה אגרסיבית;
2) פלישת צבא ארה"ב לעיראק ולכידת סדאם הפחיתו הזרמת כספים למשפחות המתאבדים ופגעו פגיעה מוראלית לא מבוטלת בפעילי ומנהיגי הטרור פלשתיני;
3) בידודו ולאחר מכן הסתלקותו של ערפאת, ששימש כקטליזאטור ומנוע לטרור באזורינו. עם קבורתו, מבלי לפתוח פה לשטן, חדלה לעת עתה תופעת המתאבדים בארצנו.
באשר למוטיבציה, הירידה בעיקר באזור יהודה ושומרון נובעת מההפנמה אצל רבים בהנהגה הפלשתינית שהטרור הפסיק לתת פרי, נכון לעכשיו. למוטיבציה של הטרור הפלשתיני יש שני מרכיבים עיקרים:
1) הריגת יהודים באשר הם יהודים, תופעה שנובעת משנאה והסתה;
2) הערכה שהטרור מניב הישגים פוליטיים פנימיים מבחינת אהדת הציבור הפלשתיני, והישגים מדיניים שבאים לידי ביטוי בהכרה בין לאומית למצוקת הפלשתינים ובויתורים ישראליים. המרכיב השני ממנו מורכבת המוטיבציה של הטרור הפלשתיני נפגע משמעותית בעקבות חוסר הסימפטיה בעולם כיום לטרור וירידה בנכונות ישראלית לויתורים.
נכון שבתקופה זו היו לא מעט התארגנויות וניסיונות לפגוע בישראל שאלמלא סוכלו היו הופכים ממאמר זה ללעג, אבל המגמה של ההפחתה בטרור בכלל וטרור מתאבדים בפרט הינה ברורה. האם המשמעות היא שהחזרנו את הטרור לרמת טרום אוסלו? האם הצלחנו לקבור את הטרור יחד עם ערפאת? מוקדם מדי לומר כעת, אבל אולי כדאי לשאוב פרספקטיבה מדבריו של צ'רצ'יל לאחר אחד הקרבות המכריעים של מלחמת העולם השנייה (אל עלמיין, נובמבר 1942) באומרו: "זה איננו הסוף, זו אינה תחילת הסוף אך ייתכן שזהו סופה של ההתחלה".
הדרך עוד ארוכה ולא די שאבו-מאזן או כל מנהיג נבחר אחר של הפלשתינים יורה על הפסקת "האינתיפאדה" מטעמים של חוסר יעילות ואי-השגת מטרות הטרור: הפסקת הטרור צריכה להתבצע לאחר שההנהגה והציבור הפלשתיני כולו יגיעו למסקנה שזה לא חכם, לא צודק ולא לגיטימי לרצוח חפים מפשע.
כמו כן, על-מנת שישראל תוכל לומר שתם עידן הטרור יהיה על הצד השני להפנים שהטרור אינו כדאי בעליל, לא רק מההיבט של אובדן בנפש כתוצאה מפעולות צה"ל, אלא, יותר חשוב, כתוצאה והפנמה שהטרור גובה מחיר מדיני תמידי. צריך להיות ברור שמה שהיה לא יהיה - על מה שראש ממשלה בישראל היה מוכן לוותר בטרם נרצחו 1000 ישראלים חפים מפשע, לא יכול להיות מוסכם על אף ראש ממשלה או ממלא-מקום ראש ממשלה בישראל לאחר 1000 הקורבנות. כי אם כן, הטרור השיג את מטרתו, אנו לא למדנו דבר והטעות לעולם חוזרת.
בראייה מפוכחת, קיץ 1989 ואחריו נפילת חומת ברלין לא באמת סימנו את "סוף ההיסטוריה" אלא דווקא המשך "התנגשות ציביליזציות" כפי שחוקר בשם הנטינגטון הגדיר, כך גם בחורף 2004 לא יהיה זה נכון להכריז על "סוף עידן הטרור" באזורנו. העידן החדש יושג רק לאחר שכל התרבויות, שונות ככל שיהיו, יקבלו "חוקי משחק", דפוסי התנהגות וסנקציות אחידים וכובלים על כולם. חוקים שמונעים כל פגיעה מכוונת בחפים מפשע, רק מכיוון שדתם או תרבותם שונה מזו של התוקף.