פעם, לפני שנים לא רבות כל כך, על גגו של בניין מפואר, גבוה מעל כיכר גדולה בעיר בוקרשט, עמד הבעל-בית של רומניה החבר ניקולאה צ'אושסקו. חפץ לבו של הרודן לראות מהבניין שדרה רחבה נפרשת מהכיכר והלאה. על התוואי של השדרה העתידית עמדה שכונת עוני מאוכלסת בפועלים רומנים קשי יום, משוחררים כידוע לחלוטין מכבלי הקפיטליזם.
"מה נעשה עם השכונה?", שאלו הפקידים הכנועים את הבוס. החבר צ'אושסקו אף לא טרח לענות - רק החווה תנועה מלכותית באצבע, שפרושה היה יותר מנהיר לכל הנוכחים. למחרת פרצו לשכונה שוטרים וחיילים עם נשק וכלבי תקיפה וזרקו את הדיירים האומללים לרחוב, אחר-כך פרצו דחפורים ופינו את המקום לשדרה המפוארת.
באותה נקודת זמן היה ניקולאה צ'אושסקו השליט החוקי של מדינתו וכל משאלתו הייתה חוק לנתיניו. האם זה אומר, שאותם שוטרים וחיילים אשר ביצעו את הפינוי נהגו על-פי מה שאנחנו יכולים להגדיר במלה "מעשה חוקי"? כעבר שנים מספר הצבא הרומני התקומם נגד ממשלתו הרודנית, הפנה את נשקו נגד שירות הביטחון האימתני "סקוריטטה", מיגר את הרודן ואף הוציא להורג את הזוג צ'אושסקו במשפט מהיר. האם ההתקוממות החמושה הזו של הצבא נגד הממשלה הייתה חוקית או לא חוקית?
יש גבול לציות לחוק והממשלה ושאלת מיליון הדולר היא היכן עובר הגבול. הממשלה במדינה הרוצה להיות דמוקרטית (כשתהיה גדולה) חייבת לשאוף את כוחה ואת הבסיס להחלטותיה מדינו של הבוחר. זה אולי לא נוסח בחוק במלים האלה, אך זאת התמצית של המהות של הרעיון הדמוקרטי: הנבחרים ממלאים שליחות, שהבוחרים הטילו עליהם, זאת המשמעות של הדמוקרטיה הייצוגית. הריבון האמיתי במדינה הוא הבוחר - "דמוס" ביוונית - זהו אותו חלק של העם, אשר על-פי הקריטריונים המקובלים בחברה רשאי להשתתף בקבלת החלטות.
ההגדרה המודרנית של דמוס שונה מאד מההגדרה של האתונאים, אבל זה עדיין אותו העיקרון: הדמוס שולח את נציגיו לכנסת לא על-מנת להעניק להם זכויות של מלכים אלא כדי שיצביעו בהתאם להתחייבויותיהם לפני הבחירות. נשמע סרקאסטי? זאת לא המציאות, אך זאת ההגדרה של הדמוקרטיה הייצוגית. אנחנו צריכים להפנים, שהסיבה היחידה לקיום הפרלמנטים במדינות (יחסית) חופשיות היא, שלא ניתן לכנס את כל דמוס המדינה באולם אחד, לנהל דיון ולחוקק חוקים - מוכרחים לצמצם את הפורום המחליט לקבוצה של נציגים.
לכן המנדט שניתן לנבחר הציבור - אינו רכושו הפרטי, בישראל כ-30 אלף איש מחזיקים מניות בעלות על המדינה באמצעות המנדט שלו. הם שלחו אותו לכנסת ורצונם של אותם 30 אלף חייב להיות מול עיניו של הנבחר לפני כל הצבעה. לכן, כל הצבעה של חבר הכנסת או שר, שאינה עולה בקנה אחד עם ההתחייבויות לבוחרים היא אנטי-דמוקרטית, במיוחד בנושאים, שהם קו השבר בחברה; העדר החקיקה המסדירה את הכפיפות של הנבחרים למצע הבחירות מסמל את חוסר היכולת של החברה האנושית לממש את הרעיון הדמוקרטי.
"ההינתקות" לא זו בלבד, שלא עמדה למבחן הבוחר, היא סותרת את התנגדות הליכוד לרעיון הנסיגה החד-צדדית, שהובע לפני הבחירות. שרון אכן השמיע קולות לגבי "הוויתורים הכואבים", אך התנגד נחרצות לרעיון הנסיגה החד-צדדית והבוחרים הפקידו בידיו את מנייתם של בעלות על המדינה על פי המצע הזה.
ממשלות ישראל, כמו ממשלות של ארצות אחרות, יצאו למלחמות בלא להעמיד את השאלה למשאל עם, אך הממשלה הרי מוסמכת בחוק להחליט על היציאה למלחמה בעתות חרום. מצד שני, אם ראש הממשלה הנבחר היה מבטיח לפי הבחירות לא להילחם באף אחד ויהי מה והיה מפר את הבטחתו - הייתה זו סיבה למשבר חוקתי במדינה ואולי אף סיבה מוצדקת לסרבנות בצבא. בחיים האמיתיים קשה לקבוע לעתים איזו החלטה נעשית על-פי דין הבוחר ואיזו לא, איזו החלטה דחופה, שחייבים לקבל כאן ועכשיו ובאיזו חייבים לערוך משאל עם, אך העובדה היא, שיש גם מדינות, שעורכות משאלי עם חדשות לבוקרים: בשוויץ אפילו שאלת העישון במקומות ציבוריים הוכרעה במשאל עם, באיטליה - שאלת הגירושין האזרחיים, שחצתה אותם, הוכרעה במשאל עם.
ההתיישבות ביש"ע הייתה כלולה בהתחייבויות לבוחר של המפלגות הגדולות - והמפלגות האלה זכו לאמון הבוחר. נצרים הוקמה בשנת 72' על-ידי גרעין של "השומר הצעיר". תקוע הוקמה ב-77' על בסיס היאחזות נח"ל, שהוקמה על-ידי המערך. בשנת 81' מפלגת העבודה חילקה כרוזים באריאל המזכירים לתושבים מי הקים את עירם. על המחויבות של הליכוד להתיישבות ביש"ע לא צריך להרבות במלים - ההתיישבות הזאת נעשתה על-פי רצונו של הדמוס, אך החיסול של ההתיישבות נעשה בניגוד לו!
רק העובדה הזו הייתה צריכה להוציא לרחובות חמישה מיליוני מפגינים, בלא הבדל דת, צבע או דעות פוליטיות, לו רק הדמוס במדינת ישראל היה נאות למלא את תפקידו. היחס האישי לשאלת ההתנחלות ביש"ע והנסיגה אינו רלוונטי כאן, מדובר בשאלת השרידות של הסיכוי להקמת הדמוקרטיה בישראל. בעניין הזה לא משנה אם לדעתכם ההתנחלות ביש"ע היא טובה או לא, על הפרק עומדת שאלה עקרונית הרבה יותר: האם נבחרי הציבור בישראל יבצעו את השליחות, שאנחנו, הדמוס, מטילים עליהם או ישלטו בנו כרצונם?
תמהני, אם היום בבוקר היו אריאל שרון, אהוד אולמרט ושמעון פרס מגבשים רוב בכנסת למען החלטה להדיח מבית הנבחרים את כל המתנגדים ושולחים את המשטרה ואת צה"ל לעבור מבית לבית, לעצור את כל המתנגדים הגלויים ולהרוג אותם במרתפים - האם כל המטיפים היום למען "חוקיות" ההחלטה לבצע את חיסול ההתיישבות בחבל עזה וצפון השומרון - היו מסכימים עם חוקיות החלטת הממשלה גם אז? האם גם אז היו תובעים מהחיילים למלא פקודות כלשונן בלא להיוועץ במצפונם? חייל במדינה דמוקרטית אינו יכול להיות רובוט הממלא פקודות, שמחסלות את הדמוקרטיה.
הוגה הדעות הצרפתי וולטר ניסח את התורה של הדיון הדמוקרטי על רגל אחת: "אני מתנגד לדעתך, אך אמסור את נפשי למען זכותך להביע אותה". הדיון הישראלי, כפי שמשתקף אפילו במאמרים ובתגובות הקוראים באתרי החדשות נוגד לחלוטין את העיקרון הזה. דווקא האגף השמאלי של הדמוס, הטוען לאבירות הדמוקרטיה, מוצא כל תרוץ בעולם כדי להצדיק את ההחלטה האנטי-דמוקרטית. הימין בישראל מאז הסכם אוסלו דורש להעמיד את הנושאים העקרוניים למשאל עם - והשמאל תמיד מכשיל את הרעיון.
הפחד ההיסטרי של השמאל בפני משאל עם מסגיר את חוסר ביטחונם בכך, שיש להם רוב - אז מנסים לכפות את רצונם ועוד מנכסים לעצמם בלעדית את ערכי הדמוקרטיה! פעם הימין לא האמין לשמאל, שאריאל שרון רמאי ו"לא עוצר באדום", אך כיום השמאל מרוצה עד הגג מהרמאות ואי-עצירה באדום של אריק - בנימוקים לכך, הוא לא מתווכח עם הדעה של הצד השני אלא פוסל את הלגיטימיות שלה. הדיון הציבורי בישראל ניתן לתאר כך: על פרצופו של האדם מונח בגסות מגף כבד של רגל שמאל וקול נשמע ממרום: "אני דמוקרט ואתה לא - לכן סתום ת'פה שלך, נבלה!"
חופש הביטוי היחסי במדינת ישראל קיים עדיין בנס. אנחנו כבר נמצאים במדרון, שבסופו - מחנות מעצר לאנשים לא אמינים פוליטית. כאדם, שחי כבר פעם במדינה אורווליאנית, אני יכול להעיד, שמה שמחכה לנו שם - גרוע בהרבה מ"כפיה דתית" או "לאומנות משיחית". שימו לב לאלה שהיום פוקדים על הימין לקבל את הדין בפה סתום - חלקם יהיו קצינים במשטרת המחשבות, חלקם יהיו מלשינים סמויים, אחרים - בעצמם יהיו בכלא.
