לאחרונה התפרסם כי ישראל החליטה להשיב לסין את המזלטים שהיו אמורים להשתדרג בארץ - אך ללא השדרוג. כמה לא מפתיע. מאז פרץ הסכסוך האחרון במשולש ישראל-ארה"ב-סין, במהלכו האשימה ארה"ב את מנכ"ל משרד הביטחון, עמוס ירון, בכך ששיקר לגבי המטרה האמיתית של הבאת המזלטים ארצה לשיפוץ, תבעה ארה"ב לא רק את פיטוריו אלא גם את ביטול העיסקה כולה עם סין.
בסרט הזה כבר היינו - עסקת הפאלקון הכושלת בשנת 2000 - וגם התוצאה הידועה מראש לא איחרה לבוא. ישראל מתקפלת בפני הפריץ העולמי מטקסס. אבל האם זה כל כך חכם? פריצים, כמו גם מעצמות, באים והולכים. ישראל, בניגוד לתפיסה האוטומטית של הציבור, התקשורת ואפילו הממסד הביטחוני, לא תמיד סמכה על תמיכתו של הדוד סם. במלחמת ששת ימים השמדנו את חיל האויר המצרי בעזרת מטוסי מיראז' מצרפת. קודם לכן, ספקית הנשק של ישראל היתה צ'כיה שמאוד אהבה אותנו, ועוד קודם, היתה זו ברית המועצות שתמכה בהקמת המדינה באופן נחרץ הרבה יותר מארה"ב. מפת הכוחות הבינלאומיים משתנה בקצב הרבה יותר מהיר מתפיסת המציאות המקובעת שלנו.
במזרח מתגבשת מעצמה עולמית שכבר עושה סימנים שסבלנותה לכפיפות שלנו לאמריקנים, ויותר מכך לחוסר האמינות שלנו, פוקעת. כל מי שמכיר את התנהלותם של הסינים, מכיר את עניין "הפנים" (בסינית: מיין-דזה). ניתן לתרגם זאת בגסות למונח שאצלנו קצת קהה במהלך השנים - "כבוד". אחרי שהבטחנו לספק את הפאלקון, ואהוד ברק אישית התחייב שהמטוס יימסר גם עם התנגדות אמריקנית - התקפלנו ו-"איבדנו פנים". כעת, דבר דומה קרה עם המזלטים - הבטחנו, נלחצנו והתקפלנו. היינו יכולים "להציל את הפנים", או פשוט את כבודנו האבוד, אבל כשלנו. התפיסה החד-פריצית, של תומך אחד שעליו אנו שמים את כל הקלפים, ניצחה אותנו.
במשחק של סחר נשק בינלאומי, הקטן לפעמים גדול והחזק הוא לעתים החלש. ישראל הקטנה, בחזית אחרת, יכולה לאיים על רוסיה הגדולה בהרעת יחסים עימה על-רקע מכירת טילים לסוריה. אך מול ארה"ב אנו לא מעיזים להפגין עצמאות. יתרה מכך, טענותיה של ארה"ב כאילו הנשק הישראלי עלול להיות מופנה נגד ארה"ב במקרה של עימות סביב טאיוואן, מופרך מעיקרו. קודם כל, זהו מחזה נפרץ ששני כוחות לוחמים עם נשק שמקורו באחד מהם - ארה"ב נלחמה באפגניסטן מול נשק מתוצרתה שהיא עצמה מסרה לאפגנים במתנה רק כמה שנים קודם. שנית, המזלטים, וכך גם מטוס הפלקון, אינם נשק התקפי אלא הגנתי בעיקרם. השיקול האמריקני האמיתי הוא הגנה על התעשיות הביטחוניות שלה מפני תחרות עם התעשייה הישראלית המתקדמת. השאלה היא, אם כן, כלכלית ולא ביטחונית. ובשאלות כלכליות ודאי שישראל יכולה לאזור אומץ ולהראות מעט עצמאות.
לא ירחק היום שסין כבר לא תידרש לנשק הישראלי, אלא ההיפך - ישראל תשווע לסיוע סיני. סין, כתומכת בקיומה של ישראל, הכרחית לנו לפחות כמו מטוס זעיר לענק עולמי. בעיוורון ובקוצר הראייה שלנו, אנו עלולים לאבד שותף עתידי מרכזי.