מהלכים עלינו אימים במלחמת אחים. אתמול שוחחתי עם עיתונאי בכיר אשר הביע את החשש שהצבא הלוחם הסדיר אשר מורכב היום ברובו מחובשי כיפות סרוגות מחד ועולים חדשים מאידך, יתפרק מבפנים ויאבד את צלם הצבא הסדיר האחיד. העימות הקשור לפינוי ישובים בכח הזרוע עלול לדעתו לגרום לזעזוע עמוק בנאמנות של החיילים למנהיגות הצבאית.
לדעתי, אין דבר מופרך מזה. ביום פקודה, כאשר יתעורר הצורך להילחם באויב, כל הצבא, משוללי הפינוי ועד תומכיו, כולם ילחמו שכם לשכם באויב. אלא שבתקשורת חל בזמן האחרון בלבול בהגדרת האויב. לתומנו חשבנו כי האויב הוא האיש המציב רקטת קסאם ומכוון אותה בכיוון הכללי של עיר או כפר. או המזוינים הפותחים באש לעבר חייל המתקין אנטנה, או האיש המכריז בעצרות בחירות כי בקרוב יקום צבא העם ויכרית את היהודים ויקים על חרבות ארצם את משאת נפשו, פלשתין החופשית מיהודים.
חשבנו כי הילד המתלבש במיקטורן של חומר נפץ, ושולחיו ותומכיו, הינם האויב. מתברר, כי בעיני חוגים מסוימים האויב הוא בחור החי לו בין העיזים בהר חברון. או האישה הלבושה בקפידה ומלמדת מתמטיקה באפרת, או חמשת הילדים הנוסעים עם אמם על כביש ראשי ומאובטח. הם האויב, ואותם צריך לגרש, ואם יסרבו לגרוש אזי יש לעצרם במעצר מנהלי, ולקצוץ את ידיהם, ואם גם זה לא יעזור אזי יש לירות בהם, או להתיר למשתפי הפעולה של אותם חוגים לירות בהם.
וההצדקה היחידה, להתייחס אליהם כך, היא עובדת היותם יהודים. ומכיוון שחוגים אלו, המתהדרים בשמות פלצניים כמו המועצה לשלום וביטחון, למרות שוליותם בחברה היהודית, קנו להם שביתה באמצעי התקשורת ההמונית, הם מצליחים לעורר את הרושם כי הם הרוב הקובע, הרוב ה"שקט", אשר זכותו הבלעדית להתעלל במיעוט המסמן עצמו בכיפה הסרוגה. גם אם המיעוט הזה הוא צה"ל.
יש בה בהשתלחות התקשורתית מעין ייאוש מסוים. החוגים שראו עצמם שליטי הארץ ומובילי הארץ הולכים ומאבדים את הבכורה במוקד הכוח העיקרי של מדינת ישראל החיה על חרבה, והוא צבא הגנה לישראל.
צעירי החוגים של עמוס אילון ודומיו הרוחניים ויתרו על החלום הציוני, על התקומה הציונית, ועל המאבק לקימום העם היהודי השחוח, ולכן הם הולכים ומאבדים את כוחם, שהיה קשור תמיד לעומק הנאמנות לרעיון הציוני. הם נאחזים אם כך בקנה הרצוץ של הצטמצמות, התגמדות, גבולות שישים ושבע, גבולות ארבעים ושבע, נשיאת עיניים לאירופה ה"נאורה" והסכמים וחתימות מעוררי גיחוך (במיוחד אצל הערבים, היודעים לטפח פתי מאמין באנגלית, ולבוז לו בערבית).
בעיקר נאחזים החוגים הללו בבלון התקשורתי הנפוח שהם עצמם מייצרים, שלפיו היהודי הוא האויב, והערבי הוא האוהב. את נחישותם הם מראים לא במיגור מנגנון הרצח של אש"פ או חיזבאללה, אלא בהצהרות מתלהמות כלפי היהודים המאבטחים את אקוויפר ההר מלמעלה.
אחיזת העיניים הזו לא תצלח. האויב הוא האויב. הוא ערבי, ומכריז השכם והערב על כוונותיו לרצח העם היהודי. הצבא, צבא העם, זה הלוחם, לא יתפרק. ערכיו המוסריים והערכיים, ומחויבותו הבסיסית להגנה על מדינת היהודים וארץ ישראל, הינם מעבר לכל ספק או הרהור.
הנסיגה מעזה, אם תתבצע או לא תתבצע, לא תשבור את רוח צה"ל,
לא תשנה את יחסם של הלוחמים לצה"ל, מכיוון שהם חונכו כי גם אם הדרג המדיני שוגה, ובגדול, הוא עדיף על חונטה צבאית סמכותית או אפילו חונטה תקשורתית ל"שלום וביטחון".
מאידך, הדרך הבדוקה לחזק את התקשורת העוינת היא לנופף בדגל הסרבנות. לכן יש להוקיע כל התארגנות של חיילים, סדיר או מילואים, לסרבנות, כשרות ישיר לאויב, שחומרתו לא פחותה ממסירת שטח חיוני לאויב. צה"ל באורח פומבי חייב לשמור עצמו מחוץ להתכתשות הרעיונית. כל אחד ואחד מאיתנו, חיילי וקציני המילואים, יודע מהי פקודה בלתי חוקית בעליל. כאשר יקבלו הלוחמים את הפקודה הבלתי חוקית ינחה אותם מצפונם האם לבצע אותה, או לקבל התקף פתאומי של מיחושי גב.
אותו עיתונאי מספר כי להפתעת כל הגורמים, נחישותו של צה"ל הלוחם באויב רק הולכת ומתעצמת, וכראייה לכך, ירידה תלולה בפניות לרופאים וקציני בריאות הנפש. אסתכן בנבואה שכאשר תרד הפקודה לגרש יהודים מביתם 'ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים' כדרישת המועצה ל"שלום וביטחון" יוצפו המרפאות הצבאיות באלפי פניות דחופות.