הנאומים שנישאו בהפגנת-הענק שהתקיימה בראשית השבוע לא שיקפו את עומק השבר המתהווה לנגד עינינו. מי שלא הסתפק בקו הרשמי, המכופתר, שנותב מבימת העצרת, אלא שוחח עם האנשים מן השורה והקשיב לרחשי-ליבם - שמע קולות חדשים, שלא נשמעו עד כה מהציבור הזה. האמת היא, שהשבר הזה צריך להפחיד ולהדאיג את כולנו לא פחות מסכנות ה'הינתקות' וחורבן גושי היישובים.
הציבור הענק של כרבע מיליון יהודים שנאספו אל מול בניין הכנסת, מייצג למעשה את חוט-השידרה של המדינה. זה הציבור היחיד כמעט שעדיין חי על-פי אידאלים של אהבת הארץ ומוסר את נפשו למען ביטחונה. ממנו יוצאים החיילים הטובים ביותר והקצינים המסורים ביותר. זה הציבור היחיד שמוכן לספוג יריות, מטענים ופצצות-מרגמה ולא לאיים בנטישה ובבריחה.
הציבור הזה מרגיש עכשיו שכל ההקרבה הייתה לשווא. המדינה אינה מעריכה את מסירותו ונאמנותו, ואף רומסת אותו ברגל גסה. האנשים הנאמנים ביותר לארץ-ישראל מסומנים עכשיו כסכנה. הצבא והמשטרה מכינים תכניות שבהן את האוייב הערבי מחליפים יהודים חובשי-כיפה. בתי-הכלא שיתרוקנו ממחבלים - שישוחררו במחווה לכנופיית טוניס - אמורים להתמלא קצינים וחיילים שיסרבו להילחם באחיהם.
החלטתו של ראש אכ"א לפגוע פגיעה אנושה בהסדר ארוך-השנים עם ישיבות ההסדר ולמנוע מתלמידיהן את האפשרות לשרת יחד ולקבל את החיזוק הרוחני הנחוץ להם - הייתה אולי הקש ששבר את גב הגמל. יש גבול כמה אפשר להתעלל בציבור הזה ולרמוס אותו. מחליטים החלטה הנוגעת לציפור-נפשו, ומודיעים לו עליה באמצעות התקשורת (אם ראש-הממשלה יכול להודיע על ה'הינתקות' באמצעות עיתון השמאל, גם ראש אכ"א יכול).
הוסיפו לזה את תחושת הנבגדות, כאשר האדם שהיה שותף למפעל ההתיישבות, בשנים שהדבר היה נוח לו, מחליט עכשיו לחבור לאויביו המרים ביותר ורומס אותו בגסות ובאטימות שאי-אפשר להבינן. צרפו לכך את האכזבה הקשה מרפיסותם של שרים, המתנגדים לתכנית בכל ליבם והיודעים שהיא תמיט עלינו אסון נורא, אך משיקולים אישיים ציניים שותקים או אף מצטרפים למי שהחליף את עורו.
האנשים האלה חשים שאין עוד בשביל מה להתאמץ. בפנים נפולות הם מפטירים שהכול רקוב והכול מושחת. אין אמונה, אין ערכים, אין דרך ואין מצפן. מדינה שמטילה את עצמה לאסון אחר אסון, ובמקום להתעשת ולחזור לדרך-המלך, מוסיפה חטא על פשע ומוקיעה את אחרוני העומדים בפרץ כאויבי העם.
אלה מעט מההתבטאויות ומהקולות שפורצים מהציבור הזה. עדיין הדברים נאמרים בזהירות. עדיין הדוברים נבהלים בעצמם ממשמעותם החמורה. מעטים מעיזים לומר זאת בפה מלא, כפי שעשה אחד מהם, איש-הגות ובעל מעמד, שבראיון עיתונאי בשבוע שעבר השמיע אמירות קשות ביותר על תחושות האכזבה שיש לו מהמדינה כולה.
אפשר רק לשער מה יקרה אם חלילה תכנית ה'הינתקות' תצא אל הפועל (היו-לא-תהיה). הדברים שנאמרים עכשיו על-ידי יחידים או בשיחות פרטיות, יהיו נחלת הכלל. השבר בציבור הזה יהיה נורא ואיום כל-כך, עד שאין איש יכול לדעת לאן יוליך. הניתוח האומלל אולי יצליח, אבל החולה ימות.
בראשית השבוע נפגש ראש-הממשלה עם אחד מידידיו הוותיקים. הלה ישב מולו ובלב שותת דם התחנן: "אתה לא מבין מה אתה עושה. אתה שובר את המפרקת של העם הזה. אתה יוצר קרע שלא יהיה אפשר לאחותו". פניו של ראש-הממשלה נותרו חתומות. שום תשובה, שום הסבר.
אחים יקרים, האם אנחנו קולטים איזה אסון הולך להתחולל כאן? האם נמצא כוח לעצור את טירוף-המערכות?
____________________
המאמר מתפרסם בגיליון 944 של 'שיחת השבוע'