יש עם מי לדבר

בימי אוסלו העליזים היה מהפך בדרך המחשבה הישראלית. קומץ אנשים בעלי חזון הביאו את ראש ממשלת ישראל להתגבר על תיעובו מפני הרוצח הגדול ביותר שקם על העם היהודי מאז מותו של היטלר, להיפגש איתו ולהבטיח לו הגשמה של מאוויו ההיסטוריים. הלה לא הסתיר את מאוויו.. נסיגה של יהודי ישראל לקוי 1949, הסגרה של ירושלים למדינה הפלשתינית, והרשאת שובם של מיליוני ערבים לתוך מדינת ישראל. זאת כתנאי למשא ומתן על שלום. כעבור שש שנים הראה הרוצח כי את חברבורותיו לא שינה. מן הרגע שראש ממשלת ישראל סירב לאפשר לו איחוד בין פלשתין מערב ופלשתין מזרח, נתן הוראה לעושי דברו ומאז אנו במלחמה, שניתן לכנותה מלחמת אוסלו. ראש הממשלה הנוכחי קבע את העובדה כי אין עם מי לדבר, ולכן כל מהלכי ישראל יהיו חד-צדדיים, ללא תאום עם ממלכת הרצח. הקביעה "אין עם מי לדבר" קנתה לה שביתה כה מוצלחת, הפכה לאבן יסוד כה חשובה בתיאולוגיה של הממשל הישראלי עד שהיתה לחשובה שבאשיות הממשל. מלחמת אוסלו הגיעה מבחינת הערבים למבוי סתום, שבו ישראל לוחצת אותם אל הקיר וטוענת שאין עם מי לדבר. כדי להציל את עצמם מתבוסה הוסרה תשתית הטיעון של "אין עם מי לדבר". אם בכח עליון, ואם בכח תחתון, ערפאת מת, אבן השתייה הוסרה, והחומה אכן התמוטטה. המנטרה החדשה היא "יש עם מי לדבר". המלך מת, יחי המלך, ובערבית, הראיס מת, יחי הראיס. אלא שהאוחזים באופוריה של חיבוק התקשורת לא שואלים האם יש על מה לדבר, ובמילים אחרות, האם יש דבר שעליו דיברנו, ולא הסתיים בכשלון חרוץ ועקוב מדם של הדיבורים. לדוגמא, האם יש על מה לדבר בנושא ירושלים? הערבים דורשים חזרה לגבולות 49 ומשמעותם הוצאת מאה וחמישים אלף יהודים המתגוררים מעבר לקו הירוק, כולל העיר העתיקה, הר הצופים הגבעה הצרפתית, רמות, פסגת זאב, כוכב יעקוב וכולי. האם יש על מה לדבר? הערבים דורשים גשר יבשתי תחת שליטת הכוחות המזוינים הערביים דרך הנגב, אשר יאפשר קשר בלתי אמצעי וללא בידוק בין נמל עזה, ומרכזי הרכבת מטעני הנפץ בקלקיליה וטולכרם. האם יש על מה לדבר? הערבים דורשים הצפת ישראל במיליוני ערבים והפיכתה למדינה דו לאומית. האם יש על מה לדבר? הערבים דורשים פינוי של עוד כמאה וחמישים אלף יהודים מיהודה ושומרון, האם יש כאן על מה לדבר? הערבים דורשים גישה בלתי מוגבלת מריכוזי הערבים לריכוזי האוכלוסייה היהודית, זכויות תעסוקה ומסחר ותנועה, ללא ההשפלה של בידוק בטחוני. האם יש כאן על מה לדבר? כמובן! יאמרו אנשי שיכרון החושים של ההידברות. לא צריך לתת להם כל מה שהם רוצים, אלא לדבר, משא ומתן, ולהסכים על חלק מן הדרישות. למשל להתכנס לגושי היישובים הגדולים. למשל, לוותר על ריבונות במזרח ירושלים, למשל, הורדת המחסומים ביהודה ושומרון ומתן גישה חופשית לנתניה ותל אביב. פתיחת הרצועה לעבר השוק הישראלי המשתוקק לכח אדם זול. הסכמה לתביעת השיבה לא של מיליונים אלא של מאות אלפים, מה כבר יכול להיות? דווקא שנסיון העבר מראה כי כל כניעה, נסיגה, הסכמה, מובילה בהכרח לדרישות חדשות, העולות על הראשונות בחוצפתן, בגודלן ובסיכון שהן מייצגות. יהודה ושומרון היו כבר חלק מפלשתין מזרח. בזה לא הסתפקו. עזה לא היתה תחת כיבוש ישראל. זה לא הפריע לפדאיונים לרצוח. חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות כבר הוצעה, הערבים דחו אותה בשצף-קצף. הסכמים רבי רושם נחתמו בכל בירה אפשרית וכולם הופרו מיידית. ויתור על שליטה במרכזי הפולש הערבי הוביל מסע של הרג ורצח ששיאו בסעודה האחרונה במלון פארק. לכן גם אם יש עם מי לדבר, אין על מה לדבר. הכל כבר דובר, הכל כבר נוסה ואין חדש תחת השמש. דבר אחד לא נוסה והוא לבוא אל הערבים בתביעות הדומות לשלהם. למשל לפתוח את המשא ומתן בתביעה לפינוי כל ההתנחלויות הערביות אשר מצויות בשטח ישראל. או תביעה לזכות השיבה של כל יהודי שגורש בכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה השביעית, וצאצאיו. או תביעה לסיום הכיבוש הערבי של ארץ ישראל מכל וכל. או תביעה להחזר רכוש, של כל יהודי אשר גורש ממדינה ערבית כלשהי, וצאצאיו עם ריבית והצמדה. או תביעה כי על כל דונם שהיהודים מוסרים בגוש קטיף יבוא פיצוי הולם מן המדינה הערבית הנוצרת שם, אם באדמה ואם בכסף. יאמרו אבירי הממלכה השביעית כי זו איננה גישה פרגמטית וכי הערבים לא יסכימו לעולם לדרישות מוזרות שכאלו, שאין על מה לדבר. מוזר אם כך שהם מקבלים את אותן דרישות מן הערבים כמובנות מאליהן וראויות לדיון. כל עת שהדיבור בין הערבים ליהודים הוא חד צדדי, כאשר הצד היהודי נאלץ לתת והצד הערבי רק דורש, אולי יש עם מי לדבר, אך אין על מה לדבר.