לפני שבועות מספר נתבשרו תושבי מדינת ישראל על מסמך שכותרתו: "אמנת כינרת". על נייר ממוחזר ומעוצב כדבעי, פרשו אנשים טובים, את הגיגיהם למדינת ישראל טובה ומתוקנת יותר.
הגיגים אלה נוסחו בעשר פיסקאות - משל מדובר בעשרת הדיברות שלו יוגשמו נוכל כולנו לחיות כאן בצוותא כאחים ממש. הבעיה במסמך זה, כקודמים לו, שניסו ליצור אמנות חברתיות, שאין בו אלא ניסיון פתטי לרבע את העיגול. ותמיד, אבל תמיד, בניסיונות הללו מתגלים אלה המתיימרים לייצג את הציבור החילוני במלוא רדידותם ועליבותם, אצים חשים לוותר על זכויות אזרח אלמנטריות, שבשום מדינה הקוראת לעצמה "דמוקרטיה" לא היה עולה על הדעת לוותר עליהן כמלוא הנימה.
יהודי דתי המקיים תורה ומצוות, כלומר: אדם המכפיף את עצמו מרצונו לדיני איסור והיתר אורתודוכסיים, אינו יכול לקבל על עצמו את העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה המערבית, ובראש וראשונה את עיקרון השוויון. לא חולף ולו שבוע אחד, שבו לא מתפרסמים בעיתונות החרדית מאמרים וגילויי דעת אשר כולם חוזרים ומדגישים את הקביעה לפיה בין אורח החיים האורתודוכסי לאורח חיים אחר - אין, וגם לא יכולה להיות, כל הסכמה או השלמה.
החילוני נתפס כאדם נחות למול האורתודוכסי. "אין מכנה משותף", קובע נתן זאב גרוסמן, במאמר שפורסם בעיתון "יתד נאמן" ביטאון הפלג הליטאי במפלגת "יהדות התורה". "ציבור שומרי התורה עומד בתקופה האחרונה בפני 'מתקפת פיוס' חדשה" הוא כותב. "המושגים של הידברות ופיוס רלוונטיים אך ורק כאשר קיים מכנה משותף וישנם שני צדדים שווים שנוצר ביניהם איזה קרע אקראי. התהום העמוקה הפעורה בין שומרי התורה לבין פורקי עול יסודה בהכרה הבסיסית של כל יהודי מאמין, כי מי שחי חיי חולין והפקרות תוך התנכרות למורשת אבותיו שעמדו למרגלות הר סיני, הרי הוא בוגד בעמו וממיט סכנה על כלל ישראל - כמי שמחורר חורים בקרקעיתה של הספינה.
ממילא - אין מכנה משותף. יהודי ירא ד' יודע גם כי אין לו מה לשמוע מאנשים שאינם מכירים מה חובתם בעולמם. חייהם הבל ותוהו נמשלו כבהמות נדמו. אין מקום לדו-שיח בין נציגי התוכן לדוברי הריקנות, ולא תיתכן הידברות בין תורה שלמה שלנו לשיחה בטלה שלהם. וכי היה עולה על הדעת ליצור מפגשים בין אנאלפבתים ליודעי קרוא וכתוב..?"
הרב יוסף שלום אליישיב, מי שמסתמן כמחליפו של הרב ש"ך בהנהגת הציבור הליטאי, אף הוא יצא בקריאה שלא לקיים מפגשי "פיוס והידברות" וכנגד "אמנה" המבטאת "מכנה משותף".
ברור שכל מי שמתייחס כך לזולתו, אינו יכול להתייחס אליו כשווה לו. מכאן גם ברור שאין באמת אפשרות מעשית לאמנה חברתית בין חרדים לציוניים ובין יהודים אורתודוכסיים לדמוקרטיים, משום שהשיוויון, שהוא הבסיס בלעדו אין לקיומה של אמנה חברתית הגונה - אינו קיים בתפיסתו של הצד הדתי.
הדבר היחיד שיהודי דתי מוכן לוותר עליו, וגם זה במשורה, בצימצום ולפרק זמן מוגבל, היא הזכות לכפות על החילוני כיצד לנהוג. לחרפתנו, על כל גילוי של ויתור מדומה כזה של הציבור הדתי - אצים נחפזים להם אווזים פותים לייצר "אמנות" "מגילות" ו"הסכמות" בהן הם מזדרזים לוותר על שיוויון בין המינים, על זכותו הבסיסית של כל אדם לבחור לעצמו את הדרך בה יינשא, על הדרך בה יחנך את ילדיו, ואפילו על המזון שיאכל ועל הטכס בו יקבר. הפייסנים העלובים הללו גם מוותרים מראש על ביטול האפליה בין אלה מאזרחי המדינה אשר מחד-גיסא משתמטים מקיום חובות אזרחיות, אך מאידך גיסא אינם בוחלים בשליחת ידם לקופת הציבור, לבין אלה מאתנו הנושאים בעול הכפול של צבא ועבודה.
אחת הפיסקאות ב"אמנת כינרת" שגרמו לי לגיחוך של ממש, היא הפיסקה שבה נכתב: "למסורת היהודית יש מקום חשוב בפרהסיה ובהיבטים הציבוריים של חיי המדינה אולם אל לה למדינה לכפות נורמות דתיות בחיי הפרט".
אתם הבנתם את זה חברות וחברים? הפרהסיה - כלומר הסדרת החיים הציבוריים שבה החילונים הם הרוב, תהא לפי "המסורת". כלומר: דתית! זאת אומרת: לא תהיה תחבורה ציבורית בשבת וחיי המסחר ביום המנוחה השבועי יפסקו. אולי גם לא תהיינה חנויות לממכר בשר חזיר וגם לא יהיו חופי רחצה מעורבים (ואולי גם לא יהיו אוטובוסים שבהם יושבים גברים ונשים יחד). כל אלה כלולים בהגדרה הדתית של "פרהסיה", וזו, על-פי אמנת הכינרת, תימסר לחרדים. מנגד מסכימים החרדים שלא להתערב לנו בחיי הפרט. תודו שעסקה טובה כזו כבר לא היתה בישראל שנים רבות.
מה לעשות, אבל הסדרת היחסים בין האורתודוכסיה למדינה, איננה יכולה להיעשות מתוך הסכמה, כי אין בסיס משותף להסכמה כזו. הסדרה כזו חייבת להיעשות על-ידי הכרעה. הרוב הדמוקרטי חייב להחליט שהוא מפסיק להירדף על-ידי המיעוט האנטי דמוקרטי העושה שימוש ציני בדמוקרטיה ובכליה, כדי להביא עלינו מדינת הלכה.
הרוב הדמוקרטי חייב להבין שזכותו לתחבורה ציבורית בשבת, אינה נופלת מזכותו של האדם הדתי להתהלך ברחובה של עיר בשבת עם שטריימל. זכותו של הרוב החילוני לקיים חיי תרבות ופנאי ביום השבת, כפי שהוא מוצא לנכון, אינה נופלת מזכותו של הציבור הדתי להתקהל בבתי כנסת באותו יום ממש. הרב, החזן ושמש בית הכנסת, מקבלים משכורת על פעילותם ביום המנוחה השבועי. אותה זכות בדיוק מוקנית גם לנער העובד באותו היום במכירת המבורגרים. זהו השיוויון שהחרדים כל כך מסרבים לקבל. זו נשמת אפה של כל מדינה דמוקרטית. רק תוך שמירת עיקרון העל של השוויון - תוכל המדינה להמשיך ולהתקיים. את עיקרון העל הזה לא השכילו מנסחי "אמנת כינרת" לקבוע.