צריך לקרוא את יואל מרקוס ב"הארץ", כדי להבין עד כמה הרחיק אריאל שרון במדיניותו הנוכחית. צריך לקרוא את מרקוס כדי להבין את עומק המהפך שהתחולל אצל שרון עד כדי כך שהפובליציסט הבכיר מ"הארץ" הפך את ראש הממשלה לגיבורו הנערץ. אפילו עוזי בנזימן, עוד אחד מ"נערי החצר" של שוקן, מחבר הספר "לא עוצר באדום", מתפעם משרון-מודל-2005.
למעשה אינך יודע אם מרקוס נהפך ל"שפוט" של שרון או שמא להיפך: הוא המושך בחוטים בבובה זו ששמה אריק שרון. קראת את מרקוס - ידעת מה ראש הממשלה חושב או מה הוא הולך להכריז.
הסימביוזה בין השניים היא פשוט מדהימה. אינך יודע אם מרקוס כותב, כדי שראש הממשלה יאמץ ויבצע, או אולי מה שהוא כותב מבטא מה ששרון - סליחה: מקור מדיני בכיר - לחש על אוזנו בשיחות הטלפון התכופות ביניהם. מסתבר שאותו "מקור מדיני בכיר" למד להסתדר מצויין עם עדת מעריציו החדשים בתקשורת. הללו נותנים בשקיקה ביטוי לכל מוצא פיו. לצורך זה כבר לא צריך להיות אורי דן. אפשר גם להיות "רק" איילה חסון, שמעון שיפר, או בן כספית. את יואל מרקוס כבר הזכרנו?
איש מהם לא יבקר את עצם המהפך שנתחולל אצל שרון. איש מהם לא ינבור בניירותיו, בנסיון למצוא את הסיבות לכך. הם גם "שכחו" לו את פרשיות העמותות למיניהן, המחשידות אותו שהגיע לשלטון בדרכים לא-כשרות. לצורך נסיגה מחבלי מולדת, לצורך הורדת ההתנחלויות - יואל מרקוס יגדף ויחרף את המתנחלים ללא מעצור, באותה נשימה שבה יהלל את עוקרם. יואל מרקוס יעניק לשרון רוח גבית ויעמוד על המשמר, שמא בכל זאת שרון יתפכח (אולי בגלל פיגוע ההתאבדות בתל-אביב, למשל?) ויאכזב את כל השמאל?
איש מעדת ה"אורי דנים" לא יכתוב על התפנית של 180 מעלות, אשר גם אם היא עולה בקנה אחד עם אמונתם, גם אם היא מראה על "מנהיגות בן-גוריונית" חסרת מעצורים ונעדרת חמלה, הרי בכל זאת מדובר בתפנית אנטי-דמוקרטית, בגניבת קולות רבבות הבוחרים שהעלו את שרון והליכוד לשלטון כדי לבצע מדיניות של הימין ולא של השמאל. איש מהם גם לא יכתוב על אובדן האמינות הסופני של שרון. איש מהם לא יעלה שאלה פשוטה: הכיצד אפשר בכלל לסמוך על אדם כזה, מין מנהיג שכזה, שהוליך שולל את בוחריו, הדהים אותם בתוכנית שבדמיון הפרוע ביותר שלהם לא ציפו כי תבוא מידי האיש הזה ומתוך המחנה הגדול שלהם?
הנה, למשל, מצא שרון לנכון להכריז בשבוע שעבר כי ירושלים לעולם לא תחולק ואיננה נתונה בשום פנים ואופן למו"מ. מעניין: הכרזה זו כמעט לא עשתה כותרות ולא השאירה שום רושם. הפובליציסטים השמאלנים כמעט התעלמו ממנה. היא אינה עולה בקנה אחד עם שרון החדש, שעליו הם בונים ועליו הם סומכים. ומנגד - חברי הליכוד הנבוכים, "המורדים" ואנשי הימין הלאומי, לא מחאו כפיים. הם לא יצאו בקריאות שמחה בנוסח: סוף סוף שרון "חוזר בתשובה". שרון חוזר להיות שרון. לא, הם איבדו לחלוטין אמונתם באיש ובדרכו.
אריאל שרון, יועציו ותומכיו העיוורים, חדשים כישנים, צריכים להבין, כי לתוכנית ההינתקות יש עוד פן שלא נתנו את הדעת עליו. וזהו אובדן האמינות המוחלט של הציבור בשליחיו, זלזול ואדישות כלפי הצהרותיהם והבטחותיהם, וגם תופעת הזלזול הגובר בדמוקרטיה, בממשלה ובשאר מוסדות המדינה. יותר מכל משלם את המחיר אריאל שרון עצמו. יתכן כי הרוב בעם תומך בתוכניתו, אבל האיש איבד כל שמץ של אמינות. מלה שלו אינה מלה. הכרזה שלו שווה בקושי את הנייר שעליו היא נדפסה, אין בה כדי להרשים איש.
מי שאמר "דין נצרים כדין תל-אביב" אך לפני שנתיים - מי פתי ויאמין לו כשהוא מכריז "ירושלים לעולם לא תהיה נושא למו"מ"? אפילו בנושא קודש הקודשים ששמו ירושלים, אין עוד לסמוך על שרון. גם הפלשתינים אינם מתרגשים וגועשים. הכריז - נו אז מה? לאבו-מאזן כמו לאחרון הפלשתינים ברור, כי הנסיגה מחבל עזה ומצפון השומרון היא רק פסיעה ראשונה במסע שצריך להסתיים בחזרת ישראל לקווי 67 כולל ירושלים, כולל "זכות השיבה". הם יודעים עוד דבר: מידי שרון הם יקבלו הכל, ואם לא ממנו, הרי מידי יורשיו בעתיד. אלה לא יוכלו להתחמק מן ה"מורשת" השרונית, שהפכה את ישראל לשק חבטות ולמדינת נסיגות.
צריך להודות: אין סיכוי שנקרא בקרוב אצל מרקוס-את-קומפאני מאמרי אכזבה משרון. אין סיכוי שישובו לתקוף אותו כבעבר הלא-רחוק. הם "יאפשרו" לו מרחב פעולה לכמה הכרזות "לאומיות" כדוגמת זו על ירושלים, שלעוסה על לשונו עד לזרא ומהווה פתיח לכל מיפגש שלו עם משלחות יהודיות מאמריקה. הם, הפובליציסטים הנפוחים מרוב חשיבות עצמית, עטפו אותו בקורי עכביש נוטפי דבש סמיכים כל כך, שלהשתחרר מהם לא יוכל וכנראה גם לא ירצה. הם כבר מייחלים לרגע, שבו יוכלו לשבחו על... חלוקת ירושלים.