הצנזורית הראשית של צה"ל משתחררת ומיד אנו מגלים כי בלב המערכת גדל נחש-חפרפרת. מלכתחילה טוענת הצנזורית הראשית כי הצנזורה כולה מיותרת. אם כך מה עשתה הקצינה הגבוהה בתפקיד שהיא רואה אותו כמיותר לחלוטין? הדבר מעיד על חוסר יושרה מוחלט.
בנוסף, העידה קצינה פעילה בצה"ל האמונה על כל סודותיו כי לחופשה טסה בחברה אשר אין לה שום מגבלות לטוס מעל שטח אויב, אירן, זו הבונה נשק אטומי המיועד לפגיעה בישראל. לא עלה על דעתה לטוס באל על, חס וחלילה.
הקצינה שזה עתה השתחררה, משחררת את חרצובות הצנזורה העצמית ויצאת למסע של הוראות ועצות לרמטכ"ל החדש של צה"ל. לדידה של הצנזורית הראשית, תפקיד מפקד חיל האויר איננו כולל פגיעות מדויקות במטרות, או הגנה על שמי המולדת, אלא אמפטיה לראשי המרצחים של האויב השם לו למטרה להשמידנו, ולצורך כך מקיף את עצמו בנשים וילדים בעוד הוא מתכנן ומוציא לפועל פעולות של רצח עם. למעשה כל תפקידו של הצבא הוא אמפטיה לאויב, חידוד החושים למצוקותיו של האויב, ולהיראות טוב בעיני האומות אשר אצבע לא הרימו כדי לעזור לעם ישראל בעת צרה ומצוקה, כמו כל אחיה ואחיותיה אשר במר"צ - יחד שמה הקצינה את העגלה לפני הסוס, את הטפל במקום העיקר, את האשליות לפני העובדות, את ההזיות לפני המציאות, את הקנקן לפני תכולתו. המציאות האכזרית של היהודים בארץ הקודש ובכל העולם היא של מ-ל-ח-מ-ה על קיומם. כדי לנצח במלחמה הזו, או לפחות להעמיד סכר בפני הנחשולים הגועשים של הצונאמי האיסלמו-פשיסטי הוקם כח מגן, ותפקידו של כח המגן הוא להילחם באויב ולא לשחק במשחקי אמפטיה. לשתק את יכולתו של האויב לפגוע בנו, ולא לבדוק מה נראה יותר טוב באירופה. ברור לכל כי מה שנראה הכי טוב, מה שמצטלם הכי טוב, זה יהודים מתים. בכל זאת האטרקציה העיקרית של מדינת ישראל איננה הכנסת או אינטל, או החרמון, אלא יד ושם ברור לכל כי מה שמצטלם הכי רע הוא יהודים העומדים על נפשם ומשתמשים בכל אמצעי הארגון והטכנולוגיה כדי לעמוד על נפשם.
ברור עוד יותר, כי שדה הקרב שבו נאלצת מדינת ישראל להתמודד יום יום הוא שדה הקרב של התקשורת עליו היתה אמונה הקצינה שרצתה להיות אלופה. קציני צה"ל דהיום אינם נמדדים עוד ביכולתם להכריע את האויב, אלא ביכולתם להסביר לתקשורת כיצד נמנעו מלפגוע באויב, ולכן הם מדליפים את צידקתם לכל מיקרופון ומצלמה הנדחפים לעברם.
את כל זאת היתה אמורה הקצינה לדעת, ובשדה הקרב הזה היתה אמורה לנצח. וכיצד יכולה היתה לעשות זאת אם בסתר ליבה הגלוי לעין כל האמינה כי צה"ל איננו צבא שצריך לנצח אלא צבא שצריך להיראות טוב בתקשורת?
מכיוון שאיננו רוצים להגדיל עוד את מאגר השמות של הנספים השמור ביד ושם, כדאי מאוד שצה"ל יעשה את מלאכתו, וישאיר את האמפטיה למומחים לאמפטיה. שיעשה את מלאכתו, וישאיר את התווית המדיניות למדינאים. שימצא דרכים להכריע את האויב, ולא יסמן לדרג המדיני כי הפתרון הצבאי מצוי בתחום המדיני. שהצנזור הראשי יורה לקצינים למיניהם שתפקידם להילחם באויב, ולא לדבר עם התקשורת. לשם כך הוקם דובר צה"ל אשר מקבל או מקבלת שכר מכובד ותפקידו לדבר ולהסביר, ואלי אפילו לגלות אמפטיה - אבל רק לאחר שאויב איננו מהווה סכנה. כל עוד הוא מהווה סכנה, אין הוא ראוי לשום אמפטיה.
לשמחתנו, הדור של המפקדים והמפקדות אשר צמח משדה העשבים השוטים של מר"צ הולך ואוזל מצה"ל, ומכיוון שהרקע החברתי שמתוכם יצאו מסרב להשתתף בהגנת המדינה, מייצר יותר סרבנים מאשר לוחמים, יותר עורכי דין מאשר תותחנים שריונרים וחירי-בירי, הרי שלעתיד לא יצטרך עוד צה"ל לסבול את נוכחותם. אולי אז יתמקד צה"ל בתפקידו משכבר הימים, ניצחון על האויב, יישוב הארץ והגנה עליה מן הפולש הזר, ולמלעיזים והמכפישות למיניהן לא תהי תקווה.