בעולם הזה אין הרבה חיבורים בין פצצות לתקוות, בין כלי מלחמה לשלום ושפיות, אולם בהחלט ניתן לעיתים רחוקות למצוא פצצה, שתביא עימה סוג של תקווה.
נותרו בינינו עוד כמה שרידים יהודים, מימים מזרח אירופאים אפלים, שיספרו לנו על פצצה שיכלה להביא הרבה תקווה.
ביום בו תיפול הפצצה על מבשלות הגרעין של אירן, כנראה שמשהו יקרה, לא רק לכורים, יקרה משהו בלב למיליונים. יהיה פחות חשוך למיליוני נשים שחיות באפילה, במציאות בה זה יותר מבסדר ואפילו מצווה לחיות דרך חריץ ברעלה, כי מי שרק עיניה גלויות כמביטה בעולם דרך חריץ צר, חיה בחושך וכך גם מי שחי איתה וסביבה ושאף אחד לא יקשקש על בחירה, שכן לא משנה איך תתלבש או תנהג ועד כמה תהיה קשה עם עצמך, הבחירה שלך תגמר אם תחליט שהעולם צריך להיות קשה בגללך.
אירן של ימינו תומכת מממנת ומפיקה טרור בכל העולם, חופש, זכויות אדם וצדק הם סוג של קללה, וכל זאת במדינה שהייתה לפני שני עשורים עם אקדמיה עשירה, תרבות מפותחת ואזרחים מאושרים, עד שמישהו קם וכיבה את האור.
אז נכון שקשה לעולם להכות במדינה עם מאגרי נפט עצומים, נכון שיתכן ויהיו שם הרבה נפגעים, אבל העובדה הכי נכונה שקשורה לאירן בימים אלה, היא שיש מדינה עם הנהגה קיצונית ומסוכנת שעוד מספר שנים תחזיק צעצוע קטלני שיחליף כל זרוע טרור ארוכה ומסורבלת שהיא מחזיקה, ושיטת ההפעלה תהיה פשוטה - לחיצת כפתור, ואז כבר נגיע לשאלת הפצצה הראשונה, מי יזרוק אותה ומאיזה כיוון.
לכל מי ששכח את "נחש הצפע" המפורסם, טילים הגיעו לכאן מהמפרץ ממש לא מזמן, מרודן מסוכן אך הרבה יותר מתון מההנהגה היושבת באירן.
בימים בהם האמריקנים נשמעים כצדיקים שמלאכתם נעשתה בידי אחרים בנושא הגרעין של עירק, הגיע הזמן לחשוב, האם אנחנו סומכים על אחרים או שוברים את הכלים.