נכון שארצנו הקטנה משופעת בפסטיבלים, ונכון שהשנה התנגש פסטיבל הסרטים באילת עם פסטיבל 'דוקאביב' שמתקיים בסינמטק בתל אביב, ונכון שהשנה היו פזורים באילת שלטים מעטים מדי המכריזים על קיומו של הפסטיבל - אבל למרות כל זאת, עדיין זה כיף לרדת בעונה הזאת של השנה לאילת, כשעדיין לא חם ומהביל ובלילות קריר קמעא - להתנתק מהריצות והאינטנסיביות התל אביבית ולהשתכשך בים, סרטים וסתלבט.
כדאי להקדים ולומר שזהו פסטיבל נטול יומרות ושלא 'פייר' ולא נכון להשוות אותו לפסטיבלים של ירושלים, חיפה ותל אביב כי פסטיבל הסרטים באילת הוא עדיין תינוק שרק מתחיל ללכת, והוא גם לא משופע בתקציבי הענק שירושלים, חיפה ותל אביב משופעים בהם.
נכון שבכל שנה בנאומי הפתיחה והברכה משווים את הפסטיבל לפסטיבל הג'ז ומצפים שזה הקטן גדול יהיה כמו פסטיבל הג'ז, אבל נראה לי שגם אם זה לא יקרה כל כך מהר, וגם אם זה לא יצמח למימדים של הג'ז עדיין זה אירוע כייפי ויש לברך על היוזמה של חן סדן שהגתה אותו.
בכלל נראה לי שהשילוב של אילת כעיר נופש המארחת פסטיבל סרטים מהווה קוקטייל מוצלח ומפתה גם לנופשים מן הצפון וגם לתושבי אילת. נכון שלא הרבה אילתים ידעו על קיומו של הפסטיבל, ואת המחדל הזה אני מטילה לפיתחה של עיריית אילת שלא השכילה להפוך אותו ל'סטוצ' מקומוני. סך הכל - כמה פעמים מזדמן לאילתים ולאנשי הדרום לצפות בשפע וגודש כזה של סרטים?
כמי שמלווה את הפסטיבל משנתו הראשונה אני שמה לב לשיפור שחל בו משנה לשנה. ההפקה של יעל ואיתמר גורביץ יעילה ומקצועית יותר, מספר הסרטים גדול ואיכותי יותר וגם נוספו לו תכנים חדשים כמו הפרויקט 'גלויות מכאן' - סרטים אוטוביוגרפים קצרים של נערים ונערות מרמלה בניצוחו ועריכתו של משה לווינסון. מבצע חשוב שמביא את קולם של ה'בלתי נראים' וה'בלתי נשמעים' מן הפריפריות.
ונקודה בולטת והכי חשובה: למרות הפרופיל הנמוך מדי לדעתי של עיריית אילת בהפנמת הפסטיבל לתושבי ואורחי המקום משך הפסטיבל יותר צופים השנה והיו הקרנות שנצפה בהם מספר רב של צופים. מה שאומר - שהפסטיבל לאט לאט מתחזק ותופס תאוצה.
גם השנה הפסטיבל התקיים ארבעה ימים, והתחיל בצהרי יום רביעי. אולם המסה הגדולה של האנשים הגיעה בערב יום חמישי ואז גם התקיימה הקרנה חגיגית של הסרט: 'כלה ודיעה קדומה' שנורית שני מ'סרטי שני' מפיצה בארץ. מיוסיקל קלאסי עם ארומה הודית חזקה, סרט צבעוני, עם הרבה שירים, ריקודים, עלילה רומנטית. בקיצור - קליל, סוחף ומהנה.
בפסטיבל הוקרנו השנה 45 סרטים, שאת מרביתם ליקטו צ'יקיטה ואלברט גבאי, וגם התקיימו בו 2 סדנאות שפיספסתי: סדנה לאיפור קולנועי וסדנה לשיווק סרטים בעולם. במקום זה הלכתי לראות סרטים והאמת שממרביתם מאוד נהניתי.
את היום הראשון של הפסטיבל, קרי יום רביעי בערב, פתח הסרט שהפיקה אילנה שושן, פעם מלכת יופי והיום הנציגה שלנו בהוליווד: 'גיבורים דמיוניים' בכיכובם של סיגורני ויבר וג'ף דניאלס. סרט דרמטי שמזכיר מאוד את 'אנשים פשוטים' של רדפורד ואת 'תמונות קצרות' של אלטמן. אולם למרות הסיטואציה הדרמטית והאווירה המלנכולית השורה בסרט, הוא מתנהל בכבדות ואיטיות. הייתי חותכת ממנו 20 דקות לפחות כי הקצב האיטי והמצבים שלעתים חזרו על עצמם השרו עלי תחושה של מועקה. יותר מדי מצבים דיכאוניים ועצובים חברו לתוך סרט אחד. אבל יש בסרט כמה קטעים טובים שבזכותם כדאי לראות את הסרט. בפרט כשאחר כך נודע לי שהבימאי והתסריטאי של הסרט רק בן 23. בשביל סרט ראשון - הוא עשה עבודה בכלל לא רעה.
מה שאני אוהבת בפסטיבלים זה את הסרטים הקטנים והקסומים שאפשר לראות רק בפסטיבל סרטים. כזה היה 'הבן של הזונה', סרט אוסטרי עם תרגום לאנגלית שמתאר את תהליך גדילתו והתבגרותו של ילד אצל אמו העוסקת בזנות ומספרת לו שהיא בעצם מלצרית. הגברים שפגשתי ממש לא אהבו את הסרט, הנשים יצאו ממנו מרוגשות ודומעות. גם אני כמובן. כי איך אפשר שלא לחמול על ילד שגדל אצל אמא שעוסקת בכך בשל מצוקות העיתים?
עוד 3 סרטים קטנים ומצויינים שראיתי: 'ללכת עם אלוהים' - סרט גרמני נפלא המספר על 3 נזירים שמתחברים לאלוהים דרך שירה (ואכן המוזיקה בסרט שמיימית). הם עוזבים את המנזר לכיוון איטליה אלא שבדרך הם פוגשים בצעירה מקסימה שמשבשת את התוכניות... סרטי 'יונייטד קינג' מפיצים בארץ את הסרט והוא מומלץ ביותר.
סרט משובח נוסף: 'עיר מקלט' שמתאר את תלאותיהם של שני פליטים כורדים צעירים שברחו מרדיפה פוליטית בעירק והגיעו לאנגליה ומבקשים בה מקלט מדיני. אלא שגם באנגליה, כמו אצלנו, היחס לזר הוא עוין ומתנשא וגם כאן השניים נקלעים לצומת שמראה כמה חסרת חמלה אטומה ושרירותית מערכת ביורוקרטית יכולה להיות. יופי של סרט.
סרט קטן נוסף שאהבתי: 'המשרתת'. סרט ארגנטינאי שמתאר מערכת יחסים בין גברת שירדה מנכסיה למשרתת המסורה שלה מזה 30 שנה. ואיך כמובן אחרי שנשארה בלי כסף היא מגלה שנשארה בלי חברים, ושהחברה היחידה והאמיתית שלה היא דורה המשרתת.
אחר כך גם חילקו פרסים. זכו בהם 2 סרטים שלא יצא לי לראות: 'בוי אקוירי' ו'עד מדינה', כך שאיני יכולה להתייחס אליהם.
לסיכום היה כיף לרדת לאילת ל-3 לילות לחוות קצת שמש, ים סתלבט ותרבות.
לפני סיום אחת קטנה:
את החזרה לתל אביב הייתי אמורה לעשות באוטובוס מאילת. ביום שישי לא הספקתי לברר מתי בדיוק יוצאים אוטובוסים לתל אביב ומישהו אמר לי שהחל משעות אחר-הצהריים כל שעה וחצי יוצא אוטובוס לתל אביב. החלטתי לצאת במוצאי שבת. ליתר ביטחון עם צאת השבת חייגתי למודיעין 'אגד' אילת לברר לוחות זמנים אבל הוא היה סגור ומודיעין 'אגד' הארצי- היה כל הזמן תפוס.
הגעתי לתחנת האוטובוס באילת בשעה שמונה וחצי בערב רק כדי לגלות שהאוטובוס האחרון יצא בשעה שמונה בערב ושהאוטובוס הבא לתל אביב יוצא בשעה אחת בלילה!!! מעבר למפח הפרטי שלי נגלה בפני מחזה עגום ואבסורדי: היו שם איזה 20 איש, שומרי שבת, שהגיעו לאילת ולפסטיבל הסרטים. כידוע לפני שבוע הונהג שעון הקיץ והשבת יוצאת באילת בשעה 7.40 בערב. אין סיכוי שמי ששומר שבת יצליח להגיע לתחנת האוטובוס עד השעה 8 בערב. בפרט אם הוא עושה 'הבדלה' ואחר כך גם 'צ'ק אאוט' מהמלון.
לבי נכמר בקרבי על כל אותם תיירים זועמים שנשבעו שזו הפעם האחרונה שהם מגיעים לאילת. אילת זו עיר שמתפרנסת מתיירות ותיירים הם הלחם והחמאה שלה. איני מבינה איך זה אין תחבורה ציבורית שוטפת ומסודרת לתל אביב במשך כל שעות הערב במוצאי שבת. הרי נסיעה לתל אביב אורכת 5 שעות ומי שלוקח אוטובוס בשעה אחת בלילה מגיע הביתה אחרי 6 בבוקר!!!!
זו לא רק חשיבה חלמאית, זו גישה אטומה לצרכים של הקהל הדתי שגם רוצה לצאת ולבלות. לא יתכן שתחבורה ציבורית וטיסות יתחילו לפעול בשבת אחר-הצהריים לרווחת הקהל החילוני ואילו מי שדתי ושומר שבת 'ייענש' על כך. לא יתכן שמשרדי 'אגד' סגורים בעיר תוססת כמו אילת ואין מי שינחה וידריך אותך. לא ראוי לפסטיבל הסרטים שאנשים טרחו ובאו במיוחד לאילת לצפות בסרטים (הסרט האחרון אגב, הסתיים בשעה שמונה ועשר דקות בערב), לא יוכלו לחזור הביתה בשעה סבירה רק בגלל שיש להם כיפה על הראש. בחמת הזעם והעצבים שהאנשים תפסו שם הם נשבעו שזו הפעם האחרונה שהם יורדים לאילת.
פרנסי אילת לתשומת לבכם. ואל תגידו: נא לפנות ל'אגד'. תפנו אתם ל'אגד' ותפתרו את הבעיה. אחרי שבילית בפסטיבל סרטים עם נופך ויומרה בינלאומיים לא נעים להגיע לתחנת אוטובוס ולגלות שאתה נמצא בעצם באיזו עיירה נידחת שאפילו תחבורה שוטפת אין בה.
__________________
צילומים: שוש מיימון