כבר לא נעים לגור כאן. העצים הם אותם עצים. גם היערות. גם ההרים. רק האנשים כבר לא אותם אנשים. השנאה של כה רבים לכל מה שהיה פעם יקר לרבים כל כך, בראשית הדרך, בשנים שבהם העם היהודי ידע לשם מה הוא עורג למקום הזה, לארץ ישראל, פשוט גורמת לי, ולרבים כמותי, הרגשה של מיאוס. רצון לקום ולברוח מן המערכה - ולהשאיר את המקום הזה לכל אלה שחושבים שהיהודים הגיעו לכאן במקרה, ושהרצון לבנות ולהיבנות בארצנו-שלנו צריך אישור של אומות העולם, או של טליה ששון, או של 'פורום חוות הכבשים'.
אין זה מקרה, כמובן, שראש הממשלה בחר בטליה ששון, מי שעמדה בראש 'המחלקה היהודית' בפרקליטות המדינה, בעת שזו העסיקה את אבישי רביב. היה זה, ללא ספק, המביש שבצעדים שננקטו אי-פעם בחברה דמוקרטית נגד קבוצה גדולה מאוד של אזרחים. במה שהוא עומד לעולל ליהודים המתגוררים בגוש קטיף ובצפון השומרון כבר לא די לו, לאריאל שרון, מי שהמשך ישיבתו על כיסא ראש הממשלה נראית, לפחות, לא מוסרית. כעת הוא מתכונן להמשיך בפעולות 'הטיהור' שלו גם במקומות אחרים. לאחר שהוא סיים לשדרג את כל מי שתמך בו בממשלה ובכנסת, נראה שהוא לא יתקשה להעביר כל החלטה שהוא יחפוץ בה - וכל מי שינסה לעמוד בדרכו יתקל באלות של שוטרים ובסוסים שועטים ובבתי משפט 'מיוחדים' על-פי מיטב המסורת הרווחת במדינות טוטליטאריות.
סדר היום הפוליטי של אריאל שרון, של האיש הנחוש, כביכול, שלא להיכנע לטרור, היה הפוך מזה של עמרם מצנע, ולכן העדיפו המוני הבוחרים בבחירות האחרונות את הנחרצות, המדומה, צריך להודות היום, של גיבור מלחמת יום הכיפורים. אולם כל זה לא הפריע למי שהפך להיות 'המלך העירום' מן הסיפור הידוע לילדים להוליך מהלך פוליטי הזוי, תוך שהוא נוקט בשיטות בולשביקיות מובהקות. יצירת דה-לגיטימציה לציבור גדול מאוד של אזרחים, כדי שניתן יהיה אחר כך לשלול ממנו, מן הציבור הזה, זכויות אזרח, לנשלו מרכושו, או להעמידו בחזקת מי שעובר עבירות פליליות בגלל שהוא נשאר בביתו, בנחלת אבותיו, תחת גפנו ותחת תאנתו, מזכירה בוודאי משטרים אפלים, ובעיקר, מאוסים.
אבל דבר אחד, לפחות, אפשר בכל זאת להגיד לטובת ראש הממשלה: הוא אף פעם לא חטא באמירת כל אמת. לא בימיו של דוד בן-גוריון, שאותו הוא הוליך שולל בימי 'פעולות התגמול',
לא בימיה של גולדה מאיר - ולא בימיו של מנחם בגין שאותו הוא גרר להרפתקאה הלבנונית העקובה מדם. זאת הייתה דרכו מאז ומעולם. גם כאשר הוא קרא לאלפי יהודים יישרי דרך לרוץ ולתפוס את הגבעות ביהודה ובשומרון - וגם כאשר הוא ישב עם ידידיו-כביכול כדי לתכנן את 'מפת היישובים', זו שתסכל, לדבריו, את הקמתה של מדינה פלשתינית ממערב לירדן.
כעת כבר ברור לחלוטין שלאריאל שרון יש גם תוכנית-על. הוא לא מתכוון לעצור לאחר ש'תוכנית ההינתקות' תצא, אם תצא, חלילה, לפועל. 'גדר ההפרדה' שהוא מקים על הקו הירוק היא, ללא ספק, עוד ציון דרך. האמריקנים והאירופאים כבר רואים בגדר מעין קו גבול של 'המדינה הפלשתינית'. הערבים רואים בה קו גבול זמני בלבד. הם לא שכחו, קרוב לוודאי, את כיבושי 48' שמחקו מאות יישובים ערביים או את 'המאחזים' שהוקמו על חורבותיהם.
המלחמה עכשיו היא על הבית ממש. לא רק של אלה שמתגוררים בגוש קטיף ובצפון השומרון.
הנסיגה לגבולות 67' שהם בעצם גבולות שנקבעו בשנת 1949 בהסכמי 'שביתת הנשק' עם מדינות ערב תציב את כולנו בקו האש. אז נכון שכרגע אין בכפר סבא, למשל, רבים שדואגים ל'יום שאחרי' - אבל הוא יבוא. הנסיגה מגוש קטיף ומצפון השומרון וגירוש היהודים מבתיהם שם תביא בעיקבותיה דרישות לנסיגות נוספות - וגם הן תבואנה. אחר כך ידרשו הערבים את מה שנכבש מידיהם במילחמת השיחרור - וגם זה יבוא. לאחר מכן כבר לא יהיה למדינה היהודית כוח להתנגד לדרישה הבאה: סילוק כל 'המאחזים' שהוקמו על קרקעותיהם של הערבים שברחו מפה בשנות המלחמה ההיא והחזרת 'הבורחים' למקומות שמהם הם ברחו.
זה אינו חזון אפוקליפטי. אם ממשלת האין-אונים הנוכחית תישאר על כנה, זאת תהיה המציאות. אריאל שרון ושותפיו-לדרך פשוט מוליכים לקראתה מתוך עיוורון גמור, או מתוך טימטום ואובדן עשתונות. אין דרך אחרת להסביר את מה שקורה כיום בצמתים המרכזיים של חיינו. אין דמוקרטיה של ממש. הזכות לחופש הביטוי נגוזה כלא הייתה. כל ביקורת נתפסת מייד כהסתה - והמוביל אותה מוקע מיד כמי שעבר עבירה פלילית. לא פחות.
עננה של התקרנפות כללית ירדה על הארץ. ממש כמו במדינות הכי לא דמוקרטיות. טוטליטריות גמורה. אין שום פלורליזם מחשבתי. הדיעה האחרת לא נשמעת. שרים מפוטרים מן הממשלה בברוטליות. הרמטכ"ל - מודח מתפקידו. ראש השב"כ - מוחלף. רק מי שתומך בתוכנית ההזויה של ראש הממשלה נשאר על כנו - ואף מקבל קידום.
זאב ז'בוטינסקי דיבר על 'קיר הברזל' במאמרו המונומנטלי לפני עשרות שנים. זאת היא השעה לחזור לתורתו. יש לעצור - לפני שיהיה מאוחר מדי.