במוקד הכלכלה - כסף

הכסף משמש אותנו בחיי היומיום ללא הרף, מבלי שניתן את הדעת על חשיבותו להתפתחות וניהול העולם המודרני כפי שאנו חווים אותו כיום. הכסף הינו מדיום מלאכותי שנוצר בכדי לשכלל ולהקל על המסחר; השפעתו חובקת את כל תחומי החיים. לפני המצאת הכסף, המסחר היה דו-צדדי ופרימיטיבי ונעשה באמצעות עסקאות המרה (ברטר). נדרש שימצאו שני צדדים שכל אחד מהם מעונין במה שלצד השני יש להציע. עסקאות אלו נתקלו בבעיות רבות כגון: איכות וגובה התשלום, ניידות, אחידות, יכולת אגירה וכו'. המצאת הכסף פתרה את מרבית הבעיות האלו אך יצרה בעיות אחרות, שלחלקן נתייחס בהמשך. כסף מוגדר כפריט המקובל על ידי הכלל כאמצעי חליפין וזו תכונתו המרכזית. לדוגמה, במאה ה-18 השתמשו מושבות באמריקה (שלימים הפכו לארה"ב) בצדפים, טבק, משקאות אלכוהוליים וכד' כאמצעי חליפין - כסף. קיימת גם חשיבות לנוחיות אחזקת הכסף.

כלכלנים מבחינים בארבע תכונות מרכזיות של הכסף:

- מתווך - אמצעי, מקובל על הכלל, לסחר חליפין בגין סחורות ושירותים, וכן לפרעון חובות ולקיום חוזים. - יחידת מדידה - אמצעי, מקובל על הכלל, למדידת שווי. דבר המאפשר את קיומה של מערכת המחירים ומספק את הבסיס לבחינת עלויות, רווחים והפסדים. - אמת מידה לתשלומים נדחים - יחידת מדידה בה נקובות הלוואות והתשלומים העתידיים לגביהן. - אגירה - אמצעי נוח לאגירת עושר. כלומר, אמצעי לשמירת רזרבות אשר שומרות על שוויין, בהשוואה לסחורות מתכלות. תכונות אלו אינן מנותקות האחת מן השניה. שילובן מקנה לכסף את כוחו ואת שרידותו הגבוהה. בסקירה זו מתוארת ההתפתחות ההיסטורית של אמצעי התשלום ומערך אמצעי התשלום הקיים בעולם ובישראל. כן נדונים: עתיד אמצעי התשלום, 'תורת הכמות של הכסף', השפעת האינפלציה על הרכב אמצעי התשלום ובקרת ההתפתחות המוניטרית.

הכסף על צורותיו ותהפוכותיו השונות, משמש מאז ומעולם כאמצעי חליפין. קשה לשים את האצבע על הנפקת הכסף הראשונה, אך ידוע שהוא מצוי בשימוש כבר אלפי שנים (מעל 4,000 שנים). בהיסטוריה של הכסף ניתן מקום מרכזי למתכות - בעיקר כסף, נחושת וזהב, על אף שידוע שבאזורים ותקופות שונות נהוג היה להשתמש במוצרים אקזוטיים כגון: צדפים, חרוזים ובהמות כאמצעי חליפין. בתחילה שימשו המתכות בצורתן הגולמית כאמצעי חליפין. אמצעי תשלום זה נתקל בבעיות "לוגיסטיות" - הצורך לשקול בכל פעם מחדש את המתכת. זוהי הסיבה בעטיה החלו להטביע מטבעות. שווי המטבע נקבע על פי כמות המתכת (זהב/כסף) אותה הוא הכיל. בחלקה הארי של ההיסטוריה שימשה מתכת הכסף כאמצעי החליפין העיקרי, אך בתקופות קצרות יותר, לדוגמה לאחר הפילוג בקיסרות הרומית, שלט הזהב. ההיסטוריון הרודוטוס מייחס את החידוש שבהטבעת מטבעות למלכי הלודים (עם שהתיישב במערב אנטליה ושבירתו הייתה סרדיס - Sardis) במחצית השניה של המאה השמינית לפני הספירה, אך כתבים הודיים עתיקים מצביעים על שימוש מוקדם יותר. לאחר הלודים השתרשה השיטה בערי יוון ובמושבותיהן בסיציליה ובאיטליה. אלכסנדר מוקדון היה הראשון להטביע את דיוקנו על מטבע. לכאורה המטבעות שיקפו את השווי האמיתי של המתכת, אך העדר מוסד רשמי אשר יהיה המנפיק הבלעדי גרם להונאות רבות, כגון: א. הפחתת תכולת המתכות היקרות, אשר מכיל המטבע, והמרתן במתכות זולות. ב. גריעת חלק מן המטבע מבלי שהצד המקבל ירגיש. לגורע ייווצר רווח כאשר מדובר בפעולות בהיקפים גדולים. בשיטה זו השתמשו שליטים שנקלעו לקשיים. הונאות אלו הסבו את גלגל ההתפתחות לאחור ואילצו שקילה של המתכות, דבר שהיה לטורח על הסוחרים והחלפנים. בעיה נוספת נוצרה כתוצאה ממספרם הרב של סוגי המטבעות. לאחר גילוי וכיבוש אמריקה זרמו כמויות עצומות של מתכות יקרות לאירופה. מלבד התופעות המוניטריות הקשורות בכמות הכסף (המתוארות בהמשך) והיות ולא היה פיקוח על הטבעת מטבעות, למעט בספרד, נוצר מספר גדול של סוגי מטבעות בהרכבי מתכות שונים. אמסטרדם הייתה באותה עת צומת מרכזי באירופה. מדריך לחלפני כסף שהוצא לאור ע"י הפרלמנט ההולנדי בשנת 1606, מפרט 341 מטבעות כסף ו-505 מטבעות זהב.

תופעת ההונאות ומספרם הרב של המטבעות הביאו להקמתו של הבנק הציבורי הראשון
• ברפובליקה ההולנדית. הוא נהנה מערבותה של העיר אמסטרדם. הבנק קיבל מטבעות מסוגים שונים ושילם תמורתם במטבע תיקני של המדינה. יחס ההמרה לקח בחשבון את עלות הטבעת המטבעות הרשמיים ואת הוצאות הניהול. לחילופין שווי המטבעות נזקף לזכות המפקיד בספרי הבנק.

בעקבות הבנק הראשון הוקמו בנקים נוספים ברפובליקה ההולנדית ובארצות אחרות. חשוב לציין כי בד בבד עם התגבשותן של המדינות הלאומיות הצטמצם מספר המטבעות, דבר שהקטין את פוטנציאל ההונאות. כפי שקורה לעיתים מזומנות, פתרון בעיה אחת אינו מבטיח חוסן מבעיות אחרות. הבעיות היו פשיטת רגל של בנקים, כתוצאה ממתן הלוואות רעות וניהול מדיניות מוניטרית לא זהירה. כאמור, הכסף נוצר בכדי לשמש אמצעי עזר למסחר. בבנקים שהוקמו כסף עבר בין סוחרים באמצעות רישום בספרי הבנק. אלו הן למעשה ההעברות הראשונות. אופיין נשמר עד היום, אלא שכיום ספרי הבנק מנוהלים באמצעים אלקטרוניים. אמצעי אחר היה שטרי הבנק. בשיטה זו המפקיד אינו מקבל רישום של פיקדון על שמו בספרי הבנק, אלא שטר בר פדיון. שטר זה שימש כמטבע עובר לסוחר לכל עניין. הנפקת השטרות אפשרה להגדיל את כמות הכסף בכלכלה באמצעות מכפיל ההלוואות. השלב הבא בהתפתחות אמצעי התשלום, בסביבות 1770, היו ההמחאות . המצאת כסף-נייר נזקפת למושבות האמריקאיות החלוציות, על אף שבסין הוא היה בשימוש בתחילת הספירה הנוצרית. הסיבה למתן זכות ראשונים למושבות האמריקאיות נעוץ בכך שסין זנחה את כסף-הנייר מאוחר יותר, במאה ה-15, בעקבות אינפלציה גבוהה. במרוצת השנים הונפק כסף-נייר עוד מספר פעמים, אך הוא לא צלח לאורך זמן ו/או היה מוגבל בתפוגתו. המתכות אשר נמצאו באמריקה "יוצאו" למדינות האם וגרמו למחסור בזהב ובכסף במושבות. אי לכך, הן נזקקו לתחליפים. בשנת 1641 במסצ'וסטס היו הצדפים להילך חוקי (כפוף לגודל העסקה). בוירג'יניה בשנת 1619 שימש הטבק כאמצעי חליפין וב-1642 הוצאו מחוץ לחוק חוזים הנקובים בזהב וכסף. אמצעי תשלום זה שרד בוירג'יניה מאתיים שנה, עד שהחוקה האמריקנית הכריזה על הכסף כנושא בטיפול בלעדי של הממשל הפדרלי. סחורות אחרות גם כן נוסו במקומות שונים כגון: אורז, חיטה, בקר, משקאות אלכוהוליים וכו', שנחשבו, כל אחד במקומו, להילך החוקי. הראשונה להנפיק כסף נייר רשמי הייתה המושבה של מפרץ מסצ'וסטס בשנת 1690. השטרות הוכנסו למחזור המסחר על ידי תשלום ההוצאות הציבוריות באמצעותם. הפרלמנט הבריטי לא ראה בעין יפה את הנפקת שטרות כסף-נייר ושטרות חוב על ידי המושבות. בשנת 1752 הוא אסר על הנפקת שטרות חוב חדשים ובשנת 1764 על הנפקת כסף-נייר. לאחר מלחמת העצמאות האמריקאית הוחל מחדש בהנפקת כסף-נייר ע"י הממשלה. אחד מהצעדים שנועד לתקף את שווי הנייר היה החלטת הקונגרס בשנת 1776 שבה נאמר "כל אדם שיפרוק עול מכאן ואילך ויתנכר לארצו בסרבו לקבל את השטרות הנ"ל בתור תשלום ,...,ייחשב, יפורסם ויטופל כאויב לארצו, ואף יהיה מנוע מלסחור עם תושבי המושבות האלה או מלבוא עמם במגע". באותה שנה הפנה אדם סמית, בספרו המפורסם "עושר האומות", את תשומת הלב ליתרונות שנובעים משמוש בכסף-נייר ובתרומתו להאצת המסחר בסקוטלנד ובמושבות האמריקאיות.

כיום קיים מגוון של אמצעי תשלום הפועלים זה לצד זה. קיומם במקביל מעיד על הצדקה כלכלית לכל אחד מהם עקב יתרונותיו הייחודיים.

מקובל לחלק את אמצעי תשלום לפי מספר קריטריונים:

- גובה התשלום - מאקרו-תשלומים (מעל $1,000), מיני-תשלומים ($1,000-$10), מיקרו-תשלומים ($10-$0.01) ונאנו-תשלומים (פחות מ-$0.01). - מועד החיוב - אמצעי התשלום מתחלקים לשלושה סוגים לפי מועד החיוב - תשלום מראש (עבר - ארנק אלקטרוני), תשלום מיידי (הווה - כרטיס חיוב) ותשלום דחוי (עתיד - כרטיס אשראי). - יכולת מעקב - האם ניתן לעקוב אחרי התשלום ולדעת את מקור הכסף.

להלן סקירת אמצעי התשלום הקיימים:

מזומן -

זהו אמצעי התשלום הוותיק ביותר, הנמצא בשימוש כבר אלפי שנים. הוא מורכב משני סוגים - שטרות ומטבעות. בין יתרונותיו מונים את המיידיות שלו - ברגע התשלום מקבל התשלום בטוח בקבלת התמורה. אין לו חשש שבמועד מאוחר יותר יתברר כי התמורה לא שולמה (בהתעלם מסכנת זיוף). היות והוא אמצעי ישיר, הוא איננו כרוך בעלויות עקיפות במעמד התשלום. מקבל התשלום מקבלו לידיו ישירות ואין כל צורך לפנות למתווך פיננסי כדי שיעשה איזושהי פעולה (דוגמת הפקדת שיק). לכן הוא מתאים לתשלום בעסקות קטנות בהיקפן. יתרון נוסף הוא היותו למוכ"ז - הוא אנונימי לחלוטין ומרגע שהכסף החליף ידיים אין לדעת בידי מי היה קודם לכן. לעתים מבצע התשלום איננו רוצה להותיר עקבות של תשלומו. חסרונות המזומן קשורים ישירות ליתרונותיו; הטיפול בו כרוך בעלויות עקב העובדה שנקוב בו סכום ושהוא אנונימי. הדבר מחייב הוצאות הובלה והחסנה וגם אבטחה עקב הסיכון הכרוך בהחזקתו. האנונימיות של המזומן מנוצלת לעתים לרעה - הוא משמש למימון עסקות לא חוקיות, להתחמקות ממס ולצורך כיבוס כספים (הלבנת הון). קיימת גם בעיה של זיוף שטרות כסף. בשטרות משלבים אמצעים שונים שנועדו להקשות על הזיוף, כמו סימני מים ופסי מתכת.

שיק -

השיק הוא הוראה לבנק להעביר סכום מחשבונו של הלקוח מושך השיק לאוחז בשיק. השיק הוא תביעה כלפי הבנק, אשר לו תביעה מקבילה כלפי לקוחו. יתרון גדול של השיק נעוץ בעובדה שלא נקוב בו מראש סכום ולכן ניתן לבצע בעזרתו העברות של סכומים גדולים ספציפיים בצורה פשוטה ובעלויות נמוכות (פעולה שאיננה נוחה לביצוע בעזרת מזומן, שם נדרשת כמות גדולה של שטרות או אף מטבעות). עלות הטיפול בשיק קבועה ואיננה קשורה לסכום הנקוב בו. לכן השימוש בשיק מתאים לתשלום סכומים גדולים. כעקרון השיק הוא מסמך סחיר, אך ניתן להגביל את סחירותו. האוחז בשיק יכול לקבל את תמורתו מן הבנק המושך במזומן ויכול גם להפקיד את השיק בחשבונו שלו. במקרה זה השיק עובר בין הבנקים במערכת סליקה, בה הבנקים מקזזים את כלל תנועת השיקים ביניהם מדי יום עסקים. הטיפול בשיק כרוך בתשומות, דוגמת הקלדת נתוניו למחשב, זיהוי חתימת המושך, שינועו הפיזי לסניף המושך וכיו"ב. עלויות אלו נחסכות ברובן בצורות תשלום אלקטרוניות. קיים גם שיק בנקאי המונפק בידי הבנק כנגד עצמו. יתרונו בכך שאין בו סיכון שהמושך לא יעמוד בהתחייבותו, שכן הבנק עומד מאחוריו. אחד החסרונות של השיק עבור המקבל הינה תקופת הסליקה. לבנק המושך זכות לסרב לפדות את תמורתו ולכן המשלם חשוף במשך מספר ימים לאפשרות שהשיק לא יכובד.

כרטיסי אשראי -

אלו הם אמצעי תשלום מודרניים. הם מצטיינים בנוחיות השימוש. תחילת השימוש בהם בשנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר הם הונפקו בידי חברות. בשנת 1950 הוחל בהנפקת כרטיסים אוניברסליים, בעזרתם אפשר לשלם במגוון של עסקים ולא רק אצל המנפיק. שיטת התשלום מבוססת על חיוב הקונה וזיכוי המוכר בהשהיה. חיוב הקונה נעשה בדרך כלל אחת לחודש. המוכר משלם עמלה תמורת השירות ומחזיק הכרטיס מחויב בדמי חבר (עם אפשרות לפטור כאשר מתקיימים תנאים מסוימים). המנפיק נהנה בדרך כלל גם מהכנסות מימון, היות והחיוב של הקונה קודם לזיכוי המוכר. הקונה יכול לפרוע את סכום חיוביו בתום כל חודש או לפרוס את התשלומים תוך קבלת אשראי. חברת כרטיסי האשראי מכניסה יסוד של וודאות למערכת התשלומים. היא מתחייבת כלפי המוכר לכבד את התחייבות התשלום ומצד שני מבטיחה את בעל הכרטיס מפני שימוש לרעה. כרטיסי האשראי הנפוצים הם "מאסטרקרד" ו"ויזה". הרשתות הן בינלאומיות והדבר מקנה יתרון היות והשימוש חוצה גבולות. לכן ניתן לשלם בחו"ל בעזרת כרטיס אשראי, המקל מאד על אנשים השוהים מחוץ למדינותיהם. הדבר מאפשר גם ביצוע תשלומים ברשת האינטרנט. השימוש בכרטיסי אשראי מותנה בכך שבבית העסק יש התקשרות עם חברת כרטיסי אשראי. לכן אמצעי תשלום זה יכול לשמש רק במקומות מסחר מסודרים ואיננו יכול להוות חלופה מלאה למזומן. במשקים מודרניים המכשור לכרטיסי אשראי בבית העסק מקושר עם חברת כרטיסי האשראי, דבר המאפשר לחברה מעקב אחר השימוש בכרטיס ומתן אישור לבית העסק על הכרתה בעסקה. אחד היתרונות הגדולים לבעל הכרטיס הוא היעדר צורך לבצע פעילות מוקדמת לשימוש בכרטיס, דוגמת משיכת מזומן או הטענת ארנק אלקטרוני (כמתואר בהמשך). קיימת בעיה של שימוש לרעה בכרטיסי אשראי בדרך של העתקת הכרטיס או השגת פרטיו. חברות האשראי החלו להתמודד עם הבעיה הראשונה על-ידי מעבר מכרטיס מגנטי לכרטיס "חכם", שבתוכו מוטבע שבב המקשה מאד על השיכפול.

כרטיסי חיוב -

אלו הם כרטיסים המתפקדים כמו כרטיסי אשראי, פרט לכך שסכום הקנייה מחויב מיידית בחשבון הלקוח. יתרונות כרטיסים אלו הם בהקטנת הסיכון למנפיק הכרטיס היות ואיננו נחשף לאי פירעון החוב בתום תקופת האשראי. לכן כרטיסים אלו מונפקים ללקוחות אשר המנפיק מעריכם כמסוכנים יותר. כעיקרון אותו כרטיס פיזי יכול לשמש ככרטיס אשראי בבית עסק אחד וככרטיס חיוב בבית עסק אחר. בתקופה האחרונה הוחל בהנפקת כרטיסי חיוב בישראל (דוגמת כרטיס "ישראכרט דירקט").

ארנק אלקטרוני -

עקב עלויות הטיפול במזומן מחפשים מזה זמן רב תחליף לו. אחד התחליפים שזכה לפרסום רב, אך השימוש בו הוא מצומצם בינתיים, הוא הארנק האלקטרוני. זהו כרטיס אשר מטעינים בו מגנטית סכומי כסף ובעת התשלום סכומי הכסף נגרעים ממנו. זהו אמצעי תשלום 'אוצר ערך' (stored-value), בניגוד לאמצעי תשלום מקושרים (access). הוא מתאים לביצוע תשלומים קטנים (מיקרו-תשלומים ואף נאנו-תשלומים), היות ונחסכות ההוצאות הקבועות של העברת מידע על הפעולה למרכז סליקה. המידע מועבר במרוכז לגבי כל הפעולות שבוצעו בתנועה אחת בתום פרק זמן. חסרונו הגדול הוא הסרבול המיותר הכרוך בהטענתו במכשירים המתאימים לכך וכן בצורך לשלם מראש. בכרטיס רגיל אין מצבים בו במעמד התשלום מתברר שאין בו די כסף. בנוסף לכך איננו מתאים לעסקות קטנות באמת, כמו תשלום לספקי שירותים, היות ונדרש שלספק יהיה מכשור מתאים. הוא חוסך את ההתעסקות הפיזית עם הכסף המזומן ויכול לשמור גם על יתרון האנונימיות בביצוע תשלומים. חסרון נוסף נעוץ בעובדה שהכסף האצור באמצעי תשלום זה איננו נושא ריבית. על העובדה שאין לפסול צורת תשלום זו יכולה להעיד הפופולריות של מכשירי טלפון סלולריים בהם התשלום מבוצע מראש. לשם תשלום בארנק אלקטרוני במחשב אישי נדרש כונן מיוחד, אשר איננו נפוץ בינתיים. מעבר של הפעילות באינטרנט מפלטפורמה של מיחשוב לטלוויזיה צפוי לגרום לעלייה בשימוש בארנק אלקטרוני לביצוע תשלומים ברשת, היות ומדובר במשתמשים פחות מיומנים, אשר יטו פחות להקליד נתוני כרטיסי אשראי לרשת. קיימים כבר מפענחים המצוידים בכונן מתאים.

כסף אלקטרוני -

התפתחות רשת האינטרנט הולידה את הצורך באמצעי תשלום נוח לביצוע תשלומים ברשת. עקב פתיחות הרשת תשלום באמצעות כרטיסי אשראי מעורר חששות בקרב הגולשים ומהווה גורם מעכב להתפתחות המסחר ברשת. חברות שונות ניסו לפתח כסף אלקטרוני אשר יאפשר תשלום פשוט ובטוח ברשת. נעשו אף ניסיונות לפתח כסף אלקטרוני אנונימי, לביצוע תשלומים אשר הרוכש איננו רוצה שייוחסו אליו. כיום בפועל כ-80% מן העסקות ברשת משולמות בכרטיסי אשראי, 10% בכרטיסי חיוב ו-10% באמצעים אחרים. הבעיה ביצירת כסף אלקטרוני היא בסטנדרטיזציה. כדי להפוך אותו לאמצעי שימושי צריך להגיע למסה קריטית של צרכנים וספקים שתאפשר שימוש. אמצעי שכבר פועל הוא "הנפקת" "כרטיס אשראי" וירטואלי לשימוש חד-פעמי. בדרך זאת נמנע הסיכון ללקוח של חשיפת מספר כרטיס האשראי שלו ושימוש לרעה בידי עבריינים.

העברה בנקאית -

זהו אמצעי תשלום נוח ועתיק בו בעל חשבון בבנק מורה לבנק להעביר סכום כספי לחשבון אחר. הפעולה מבוצעת ללא פעילות פיזית וכך מתאימה לעולם המודרני בו מנסים לחסוך בפעילות פיזית על-מנת למזער עלויות.

הוראת קבע והרשאה לחיוב -

אלו הן הוראות לבנק להעביר כספים מחשבון לחשבון באופן יזום על-ידו (הוראת קבע - בה גובה התשלום נקבע מראש) או על-פי דרישת הצד השני (הרשאה לחיוב - בה גובה הסכום נקבע על-ידי המקבל). שוב זוהי פעולה זולה מאד לביצוע, היות ונדרשת הקמה חד-פעמית שלה ואחרי-כן הפעילות מתבצעת בצורה אוטומטית.

הוראת תשלום -

זהו מסמך המורה על תשלום סכום נקוב לאדם מסוים. היא מונפקת בידי בנקים ורשויות דואר. עקב חוסר הסחירות לאמצעי תשלום זה שימושים מוגבלים.

המחאות נוסעים -

אלו הן המחאות בנקאיות אשר משמשות בעיקר נוסעים לחו"ל. יתרונן בכך שהן כוללות ביטוח מפני אובדן וגניבה, תמורתה הרוכש משלם פרמיה. זוהרן הועם מאז התפוצה הגדולה של כרטיסים מגנטיים, המאפשרים הן תשלום בחלק ניכר ממקומות המסחר לתיירים והן משיכת מזומן בחו"ל.

השימוש באמצעי תשלום בישראל נושא אופי מתקדם יחסית למדינות אחרות בעולם. ניתן ליחס זאת לתקופת האינפלציה הגבוהה במחצית הראשונה של שנות ה-1980ולנטייה לאימוץ חדשנות טכנולוגית בישראל. התפוצה של קוראי כרטיסים מגנטיים בבתי העסק רחבה ביותר וניתן לשלם גם סכומים קטנים יחסית בכרטיס אשראי. גם התפוצה בקרב הלקוחות נושאת אופי רחב למדי. לעומת זאת השימוש בכרטיסי חיוב ובארנק אלקטרוני מצומצם לעומת ארצות אחרות בחו"ל. בלוח מופיעים נתונים אודות חיובים בחשבונות עו"ש בישראל המלמדים על השימוש באמצעי תשלום שונים בשנת 2000. כפי שניתן לראות בלוח, משקל החיובים האחרים גדול במונחים כספיים פי 2.5 ממשקלם במספר התנועות. התנועה הממוצעת מסתכמת ב-35 אלף ש"ח מול 3,000 ש"ח בממוצע הפעולות האחרות. השיק הממוצע הוא בסכום של 4,400 ש"ח, מול משיכת מזומן ממוצעת (קופה ובנקט) של 750 ש"ח. בלוח הבא מופיעה התפתחות מספר פעולות החיוב בחשבונות עו"ש בעשור 2000-1991. ניכר המעבר לאמצעי תשלום מתקדמים יותר. משקל השיקים פחת מ-40% ל-26%. משקל החיובים באמצעות מכשירי בנק אוטומטיים גדל מ- 10% ל-17%. משקל החיובים בכרטיסי אשראי הוכפל מ-2.4% ל-4.8%. מחזור העסקות הכללי בכרטיסי אשראי בישראל מוערך ב-80 מיליארד ש"ח בשנה. חלקם בצריכה הפרטית ללא דיור נאמד ב2001- ב-44%. על-פי אומדנים בעולם כ-20% מהתשלומים עבור צריכה פרטית מבוצעים באמצעות כרטיסי אשראי. הם גדלים ב-1% לשנה. להלן נתונים על שיעור השימוש במכשירי תשלום מתקדמים בארה"ב אצל משקי בית ב-1998: כפי שניתן לצפות השימוש במכשירים גדל עם עליית ההשכלה וההכנסה ועם ירידת הגיל. השימוש באמצעי תשלום שונה למדי בין מדינות. לפי נתוני חברת המחקר 'פורסטר' 14% מן הסוחרים בארצות הברית מקבלים תשלומים בכרטיסי חיוב מול 88% באירופה. באירופה התפוצה של כרטיסי אשראי נמוכה מאשר בארצות הברית. ל-12% מן האוכלוסייה בגרמניה ול- 15% מן האוכלוסייה באיטליה יש כרטיס אשראי. ככלל הצרכן האירופאי משתמש במידה רבה במזומן בביצוע עסקותיו. כרטיסי חיוב נפוצים יותר מכרטיסי אשראי באירופה.

תורת הכמות של הכסף מייצגת זרם במחשבה הכלכלית, בן מספר מאות שנים, המקשר בין כמות הכסף ורמת המחירים. בין הכלכלנים הבולטים מאחורי מחשבה זו ניתן להזכיר את דיוויד יום, הנרי טורנטון ואירווינג פישר. באופן כללי התאוריה גורסת שעלייה בכמות הכסף גורמת לעליה ברמת המחירים. לעיתים התאוריה הוצגה גם כיחס בין השינוי בכמות הכסף לשינוי בהיצע הסחורות אותן יכול הכסף לרכוש. עליה ביחס זה פועלת על פי התאוריה לעליה ברמת המחירים במשק. דיוויד יום ניסה להמחיש תופעה זו בדוגמה: מה יקרה אם ארבע חמישיות מכל כספה של בריטניה יעלם בן לילה. התוצאה, על פי יום, היא שמחיר כל הסחורות והעבודות בבריטניה ירד בשיעור דומה, המחירים הזולים יעודדו את היצוא ובריטניה תחזיר לעצמה את הכסף שאבד (בסיס הזהב). במקביל תיאר יום את הנעשה במקרה שכמות הכסף תגדל פי חמש בן לילה. כלכלנים המזוהים עם תורת הכמות של הכסף גרסו, על כן, ששינויים בהיצע הכסף הם "ניטרליים", כלומר אינם משפיעים על גדלים ריאליים (היקף הפעילות הכלכלית), אלא על רמת המחירים בלבד. כלכלנים רבים רואים הנחה זו כנכונה רק בטווח הזמן הארוך, בעוד שבטווח הקצר שינויים בכמות הכסף, יכולים לשנות, ולו באופן זמני, את רמת הפעילות. האסכולה "המוניטריסטית" הינה במידה רבה ממשיכת דרכה של תורת הכמות של הכסף. בדומה לתורת הכמות, מאמינים המוניטריסטים כי בכדי לשלוט ברמת המחירים יש לשלוט בגידול באמצעי התשלום.

אינפלציה והרכב אמצעי התשלום הינם בעלי השפעות הדדיות: תורת הכמות של הכסף תארה את השפעת כמות אמצעי התשלום על רמת המחירים, אולם לאינפלציה עצמה השפעה על רמת אמצעי התשלום ועוד יותר על הרכבם. ערכם הריאלי של אמצעי התשלום - כלומר היקף הסחורות והשירותים, שניתן לרכוש באמצעותם נשחק בתקופת אינפלציה גבוהה. הציבור, המודע בדרך כלל לתהליך זה, מנסה לשמור על ערכם הריאלי של נכסיו, וזאת על ידי הסטתם לנכסים פיננסיים ופיזיים המוגנים מהאינפלציה. השפעה נוספת של האינפלציה בא לידי ביטוי בפגיעה ביכולתו של המטבע לשמש כיחידה למדידת ערך של מוצרים ושירותים. בישראל לדוגמה, שהייתה חשופה לתקופה ארוכה יחסית של אינפלציה במחצית הראשונה של שנות ה-80, משמש הדולר האמריקאי עד עצם יום זה, כקנה מידה לעסקאות, במיוחד בתחום הנדל"ן. במקביל התפתחה מערכת של הצמדות למדדי מחירים. מבנה תיק הנכסים הפיננסיים בישראל משקף עדיין את תקופת האינפלציה, שכן הרכיב הצמוד למדד גבוה ועומד על 36%. מדינות אחדות שחוו תהליך אינפלציוני, בחרו לוותר על עצמאותן המוניטרית ולבחור במשטר של "מועצת מטבע", בו שער המטבע המקומי מקובע לשערו של מטבע יציב אחר (בדרך כלל הדולר) וחל איסור על הגדלת כמות הכסף שלא כנגד אחזקת מטבע-חוץ. ראוי לציין שגם מנגנון זה לא תמיד הבטיח את יציבות המטבע, בשל אי אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על יחס ההמרה שנקבע (לדוגמה, משבר המטבע בארגנטינה לאחרונה). בתקופת אינפלציה נשחקים כאמור אמצעי התשלום שבידי הציבור. תהליך זה מכונה גם בשם 'מס אינפלציה'. ראוי לציין שההתפתחויות בתחום אמצעי התשלום מאפשרות את הקטנת חשיפתו של הציבור לאינפלציה. השימוש הרווח בכרטיסי אשראי לדוגמה, אינו מצריך אחזקה גבוהה של נזילות במרבית החודש. כמו כן עלות הפיכתם של כספים נושאי ריבית לנזילים פחתה עד מאוד. ניתן לזהות בישראל מגמה של עלייה בביקוש לאמצעי תשלום, בעקבות הירידה באינפלציה ובריבית הנומינלית, לצד מהירות מחזור גבוהה, בתקופה של אינפלציה נמוכה ויציבות מחירים.

לבנקים המרכזיים בעולם קיימת שליטה כזו או אחרת על אמצעי התשלום המסורתיים, אם זה בבסיס הכסף (מטבעות ושטרות בחמזור והרזרבות של הבנקים המסחריים), או דרך פעילות בשוק הכספים (בישראל - הנפקת מק"מים או מכרזים מוניטריים), או דרך קביעת יחסי הנזילות על פקדונות הציבור. ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום אמצעי התשלום מפחיתות את שליטת הבנקים המרכזיים על צד ההיצע וכמו כן מקטינות את צד הביקוש לאמצעי התשלום המסורתיים על חשבון אמצעים מתוחכמים. הגדרת אמצעי התשלום הופכת להיות קשה לכשעצמה, בישראל לדוגמה, מקובל לבחון את התפתחות המצרף M1, הכולל את המזומן שבידי הציבור ופקדונות העו"ש. השימוש במזומן לעסקאות שוטפות פוחת בעיקר על חשבון כרטיסי האשראי. היקף פקדונות העו"ש יכול גם הוא לקטון בממוצע, שכן חיובי האשראי הם בדרך כלל חודשיים (בישראל), וכן השיפורים הטכנולוגיים (בנקאות ישירה) מקלים על ביצוע עסקאות בבנק, כך שהצרכנים יכולים לתכנן את רמת הפקדונות בבנקים לתקופות קצרות ביותר. אם כן, ניתן באותה מידה לכלול את סכומי החיוב של כרטיסי האשראי כאמצעי תשלום, או במקביל את הפקדונות היומיים (פר"י ופח"ק), היכולים להפוך לאמצעי תשלום בעלות נמוכה מאוד ובזמן קצר. ההפרדה בין אמצעי התשלום לנכסים פיננסיים אחרים הופכת להיות קשה לביצוע. לדוגמה, בישראל גדלו בשנים האחרונות הפקדונות השיקליים, הנכללים במצרף הכסף M2, ורבים חששו מהתפתחות לחצים אינפלציוניים, אך אלו התבדו. דוגמה נוספת הינה הכספים הנזילים בקופות הגמל (לאחר 15 שנים ניתן לממש בהתראה קצרה - כחודש, את היתרה בקופה). כספים אלו אינם נכללים במצרפי הכסף, אך הם דומים באופיים לכספים במצרף M2. בשנים האחרונות התרבה בישראל השימוש ב"תווי קנייה". התווים נמכרים בדרך כלל לקבוצות צרכנים - בדרך כלל ועדי עובדים, ומעניקים לרוכשים אותם הנחות משמעותיות ברשתות השיווק. למעשה מהווים התלושים אמצעי תשלום כמעט לכל דבר, אך אינם נכללים בהגדרת אמצעי התשלום (M1). הם נמכרים בהיקף של כמיליארד ש"ח בשנה בחגים ולכן מביאים לעיוות בנתוני כמות אמצעי התשלום בחודשים הרלוונטיים. הכסף הדיגיטלי (ארנק אלקטרוני) טומן בחובו פוטנציאל להחליף חלקית את השטרות והמטבעות. עם התרחבות השימוש באמצעי זה תקטן עוד יותר בקרת הבנקים המרכזיים על אמצעי התשלום. הדעות בדבר השפעת תופעה זו על הבנקים המרכזיים חלוקות: יש הטוענים שהדבר יפגע בניהול המדיניות המוניטרית, בפיקוח על הבנקים, פיקוח על תנועות המט"ח וכתוצאה על היציבות הפיננסית כולה. לעומת זאת אחרים טוענים, שהכסף הדיגיטלי דומה במהותו לאמצעי תשלום אחרים, שגם עליהם אין לבנקים המרכזיים בקרה מוחלטת. יתר על כן, כלי המדיניות העיקרי של מרבית הבנקים המרכזיים הינו הריבית קצרת הטווח ולא אמצעי התשלום זה או אחר. בכל מקרה, הגידול באי הוודאות בהקשר לביקוש ולהיצע לאמצעי התשלום, בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום, צפוי להערים קשיים על הבנקים המרכזיים בפעילותם לשמירת היציבות.

כפי שעולה מן הסקירה ההיסטורית לעיל, אמצעי התשלום כמו מוסדות רבים אחרים בחברה האנושית, עברו תמורות רבות במהלך הדורות. אין סיבה להאמין שבעתיד לא יימשכו השינויים ויש מקום לנסות להעריך את הכיוונים העיקריים בעתיד הנראה לעין. השינויים הצפויים יונעו על-ידי התפתחויות טכנולוגיות סבירות ומניעים כלכליים קשורים, לרבות סוגיית הביטחון. החשיבות של המזומן (שטרות ומעות) תמשיך ותפחת לאורך זמן. כבר כיום חשיבותו ירדה מאד וחלק ניכר מן העסקות מתבצעות בעזרת כרטיסים מגנטיים או כאלו המכילים שבב. נוחיות השימוש בכרטיסים משולבת בחסכון בעלויות טיפול בתמורה לעסקה. אין מדובר בהיעלמות המזומן, אך משקלו ימשיך לפחות. תהליך דומה קרה בשיקים, אשר שימשו בעבר לתשלום סכומים גדולים, אשר לא התאימו למזומן. פלח תשלומים זה התמלא בעיקרו על-ידי הכרטיסים. בעולם של קישוריות מלאה וירידה של מחירי מוצרים טכנולוגיים, הציפייה הסבירה היא לעליית חלקם של אמצעי תשלום וירטואליים, אך לא רק במתכונת של כרטיס פלסטיק. כבר כיום קיימת תפוצה רחבה של מיכשור תשלום בחנויות מסחר וסביר שזו תגדל עד שתקיף את כל המגזר. חנויות שלא תכבדנה אמצעי תשלום אלו תאבדנה לקוחות רבים. ככל שיגדל חלקם של מוצרים דיגיטליים, דוגמת חדשות, ספרים ומוסיקה במסחר, אשר לא ישווקו בצורה פיזית, כך יתאפשר גידול בחלקם של אמצעי התשלום האלקטרוניים. בשנים האחרונות היה גידול של עסקות אלקטרוניות בין עסקים (B2B), אשר מחייבים אמצעי תשלום המתאימים לעסקות מאקרו. כאן צפוי שתתפתחנה טכנולוגיות תשלום חדשות, אשר תתאמנה לסוגי עסקאות אלו. מעבר למערכות המבוססות על האינטרנט מאפשר הוזלת עלויות (דוגמת מערכת הסוויפט הבנקאית). לעומת זאת במקרה של מיקרו-תשלומים ובוודאי במקרה של נאנו-תשלומים, עלויות התשלום, גם במדיה אלקטרונית, כה גבוהות, שהדרך היחידה לבצע אותם היא של צירופם לחשבון אחד, תוך אגירתם. הדבר יכול להיעשות על-ידי צירוף לחשבון הטלפון או דבר דומה. לספקי שירותים כאלו יתרון של קיום קשר שוטף עם לקוחותיהם, המוזיל את עלויות ההתקשרות. לשינויים בשימוש באמצעי התשלום תהא השפעה על אופי הפעילות הבנקאית. מעבר לאמצעי תשלום אלקטרוניים תביא לירידה בתשומות כוח האדם הנדרשות וכן לשינוי בהרכב המועסקים בענף הבנקאות. מגמות צפויות אלו תהוונה המשך לאלו אשר ניכרות כבר מזה שנים רבות. טלפוניה סלולרית - אמצעי תשלום אפשרי הוא הטלפון הסלולרי. כיום כבר קיימות יוזמות בנושא זה, לרבות בישראל. הטלפון הסלולרי הוא אביזר בתפוצה רחבה ביותר, אשר אדם נושא אותו עליו ממילא ולכן יכול לשמש כאמצעי תשלום וירטואלי. הוא מקושר ולכן אין צורך בתשתית של המוכר. ניתן לבנות את המערכת כך שהתשלום יהיה אנונימי. כסף מסומן - קיימות כיום מחשבות לשלב טכנולוגיה מודרנית באמצעי התשלום הישן - שטרות כסף. נעשים ניסויים להטביע בתוך שטרות כסף מנייר תגי זיהוי המגיבים לגלי רדיו (RFIDs - radio frequency identification tags), אשר מאפשרים לזהות את השטר בעזרת חיישן ממרחק של עד מטר. הבנק המרכזי האירופאי שוקל שימוש בטכנולוגיה זו כדי להפחית את אפשרות זיוף שטרות הכסף. אולם אפשרות המעקב פותחת אפשרויות נוספות. ניתן לנהל יותר בקלות את מלאי המזומן וניתן לעקוב אחר תנועת השטרות לאורך זמן. מובן שיש כאן גם היבטים של פגיעה בפרטיות, שכן חלק מן האנונימיות של הכסף אובדת. החשיבות שמייחסים לערך הפרטיות פחת מאז אירועי ה-11 בספטמבר. בינתיים העלות הגבוהה של טכנולוגיה זו (כ-$0.25 לשטר) איננה מאפשרת את יישומה. זיהוי ביומטרי - בעתיד רמת הביטחון בביצוע תשלומים תגדל מאד לאחר שאמצעי זיהוי ביומטריים ישוכללו ויוזלו. בדרך זו ניתן יהיה לדעת בוודאות את זהות המשלם. אפשרות זו תצמצם מאד את אפשרויות השימוש לרעה. אולם במקביל גם תגרם פגיעה בפרטיות.