העקורים והירח, לא, אין זה שיר רומנטי חדש המתאר התהוות זוגית תחת ירח עגול וזוהר. זה פשוט תיאור עובדתי של מצב חלק ממגורשי קטיף אשר שוכנים עדיין בבתי מלון, חדרי אירוח או כל סידור זמני אחר.
בשיר, הירח מהווה מקור לאופטימיות זהירה. במציאות, הירח מהווה תזכורת למצב עגום. איך אפשר שלא להעלות לסדר היום הציבורי את מצבם העגום של מגורשי קטיף? איך אפשר לראות את אחינו מתגוללים ברחובות ולעצום עיננו מלסייע? בחברה נורמלית היינו צריכים לצאת מבתינו לאות הזדהות עד אשר יימצא פתרון דיור הולם ומספק לכל עקור. פתרון דיור ואפילו זמני כדוגמת אתר הקראווילות בניצן, אבל משהו. משהו עוטף את המשפחה, ארבע קירות המהווים מסגרת, משענת, גג, ביטחון והגנה מפני רוחות הרחוב.
ממשלת ישראל אשר החליטה על הוצאתם של תושבי קטיף, מתנהגת כאילו נסתיימה מלאכתם מאז הגיעו המגורשים למחסום כיסופים. מכאן, מהמחסום אתם חשופים לכיסופים. אתם תשאפו לבית אך איננו. ואיני מקבל את הטענה האומרת שזו בעייתם שכן הם לא שיתפו פעולה. שכן גם אותם ששיתפו פעולה לא קיבלו מענה אמיתי לצרכים שלהם. אך אין לצפות שמתיישבי קטיף יעמדו בתור ליצאה מבתיהם בעת שרוה"מ הצהיר על הגירוש. גם להם מגיעה קורת גג. את בתיהם הרסו. ממקורות הכנסתם הם נותקו. קהילתם נופצה ללא היכר. ועכשיו אנו הורסים את משפחותיהם. עד מתי נראה את אחינו בסבלותם ונתעלם מזעקתם?