בע"ה
רבים טוענים: מה לכם כי נזעקתם כל כך להילחם דווקא בהינתקות, כאשר חזיתות רבות קוראות לעמוד בפרץ? ואין זו רק שאלה של הקצאת כחות, אלא יש לחשוש שריבוי העיסוק בארץ ישראל ובבעיות השעה ישכיח מאתנו - ויקשה על האחרים - את ההבנה כי עיקר מאוויינו הוא להפגיש מחדש את התורה והעם, ולעורר רוח תשובה והתחדשות רוחנית. מה עוד, שמצוות ישוב הארץ קשה שתתקיים בלא שיש הסכמה צבורית רחבה להכנס בעוּלה, וכשזו אינה קיימת, אין טעם להתעקש ולנסות לכפות עצמנו על הצבור הרחב, אלא יש לרדת לשרשי החולשה ולטפל שם.
לפיכך, טוענים הטוענים, שמא מוטב כי נעזוב את החזית של ארץ ישראל, ואת הפנים הזועפות והמרות שמלביש אותנו המאבק עליה, ונפנה ימינה לקרוב רחוקים, או שמאלה להתעצמות פנימית.
בעיקר נשמעת טענה זו בפי רבים המזהים כי עיקר החולשה והמשבר הרוחני קשור בטומאה הנוצרית, ובלבושים המודרניים שלה בדמות התרבות המערבית, ולהבנתם, העיסוק בסכסוך המזרח תיכוני מחטיא את המטרה ומסטה מן הבירורים החשובים בהם תלוי עתידה של האומה.
כנגד הדברים הללו כדאי להזכיר את פרשנותו של הרב סולובייציק מדוע בשעת שמד יהרג ואל יעבור אפילו על מנהג קל, כגון "ערקתא דמסאנא". הרב סולובייציק אומר שהגזרה מעידה כי כעת אין זה דבר קל כלל וכלל. ניתן לסמוך על הגויים כי מבינים הם יפה יפה מדוע השינוי הפעוט הזה יפגע ביהודים, ויחליש את עמידתם העצמאית מול הגויים. ההפך מזהה את הפכו, ורשעי האומות מבחינים היכן קדושת ישראל מפריעה להתפשטותם.
אמנם הממשלה אינה רשעי האומות, אבל כל פקוח עין יראה שהתיצבותה נגד ארץ ישראל אינה "להנאת עצמן", אלא יש כאן עימות מכוון בדבר אופי הממלכה שפה, אם תהיה זו ממלכה ככל הגויים, שתדחק את תורת ה' לבית הכנסת (כפי התפיסה המערבית המנתקת את 'הרגש הדתי' ממעורבות פעילה במציאות), או שתהיה זו ממלכה הצועדת לקראת הגשמת החזון של תורת ישראל. כלומר, החברה היום מיטלטלת ומתלבטת בין הצטרפות כנועה להלכי הרוח הרווחים בעולם (הלכי רוח שלתפיסה הנוצרית חלק נכבד בהם), לבין הזדקפות להחיות אלטרנטיבה לזה ממקור ישראל. כיוון שזה הוויכוח העיקרי היום בתוך בחברה, ממילא צריך להניח שכל עימות פוליטי הוא בעצם ביטוי למחלוקת הזאת, וכל גזרה, אפילו על דבר שנראה קל, בעצם מבטאת ניסיון למצוא מקום תרפה דרכו אפשר לערער את הכל.
אף לוא היינו מאמינים כי תקוות השלום היא המעוררת "לְפַנות" ישובים ולגרש יהודים, גם אז החכם שעיניו בראשו היה מבחין כי הצמאון הבלתי נלאה לשקט ולשלוה, והנכונות להימורים שאינם רציונליים לטובת אלה, הם בעצם חילון של התקווה המשיחית ושל הנכונות היהודית ה"מופרזת" להיגאל ולגאול. לכן גם אז היה מקום להתקומם בכל עוז על המרת הגאולה הרוצה בתיקון עולם, ובהופעת הצדק האלקי המבחין בין טוב לרע, בגאולה רפה המוותרת לרע ומעוניינת לשכון לצדו בשלום, ואף להתידד עמו.
אבל באמת, בהתבוננות מעטה ניתן מיד לשים לב כי הפעם אין מדובר ב"מחיר כבד", אשר מוכנים לשלם אותו בהפקרות רבה תמורת שלום מפוקפק ומעוות, אלא הפעם מדובר - מבחינתם של החולקים על קדושת ישראל - בשכר וברווח. חוגגי ההינתקות חוגגים את עצם ההינתקות, ומוכנים לשלם בעדה ביוקר, שהרי איש לא הבטיח להם שום תמורה עליה, ואדרבא, החמאס כבר מסביר לנו בדיבוריו ובמעשיו את תכניתו לנצל את חולשתנו כדי להמשיך ולרדוף אותנו. השמחה הפעם היא על ניפוץ חלומם של אנשי ארץ ישראל השלמה, שכן מעתה שוב לא יאיימו עלינו בתזכורות הסטוריות בדבר יעודנו, ובהצבת המדינה לפני אתגרים העומדים במהופך לחזון של "עם ככל העמים", ומדינה ככל המדינות, עם אותם צרכים ואותה התבוללות (על כך שאין מדובר על שום יתרון אחר מן התכנית תעיד שתיקתו של שרון, שמאד רצה לנצח במשאל מתפקדי הליכוד ובכל זאת לא ניסה לטעון בפני המתפקדים שום טענה שתסביר את מדיניותו).
אין זאת אלא שההפך יודע את היפכו יותר מאשר הלה יודע את עצמו. לכן, תאוות ההתבוללות חשה בצדק כי מה שמאיים עליה כעת יותר מכל, אינם תלמודי התורה בבני ברק (המסכימים להישאר בפינה שהקצו להם), ולא ההמונים המקופחים כלכלית והיודעים שלהם לא יגיעו נתחים ממסיבת ההוללות הזמנית שאולי תבוא בעקבות ההינתקות-התפרקות, ואף לא ההתרבות הטבעית של שלומי אמוני ישראל; מה שמאיים עליה כרגע הם היצירתיות וההתעצמות והחדוה המפכים בהתישבות ביש"ע, התחושה החיה שאפשר לחיות אחרת ולהתיחס לאוייב אחרת (נפשית ומעשית), והביטחון כי דווקא הדבקות בכל מה שיהודי, בתורה, בזכרונות ובחזונות, היא שתפתח ותורה לנו את הדרך אל האור.
על כן מתבקש שמהם ניקח לעבוד את ה', שמן החולקים נלמד כי את החרות היהודית הזאת שמזהים בנו בכלל, ובציבור המתנחלים בפרט, עלינו להעצים, ולהעיז להתייצב בביטחה נגד רוח החולשה והטשטוש המאיימת להציף את הכל. להתחמק כעת מן העימות סביב ההתיישבות ביש"ע, ולטעון כי זונחים אותו לנפשו כדי לחפש דרכים עוקפות ובלתי מתעמתות, בתקווה שכך נחדור ללבם של המתעלמים מקדושת ישראל ומעלימים אותה, הרי זה גם להתנתק מלב ישראל החי, אשר כאמור, חי הוא קודם כל בעין הסערה, היכן שמסתערים עליו.
המחשה פשוטה לתועלת של הכניסה לסערה היא התוצאות החינוכיות. יש טוענים שיש להסתגר מסערות ההווה ולעסוק בחינוך מעמיק לטווח ארוך. אבל, הן כל אחד יודע שמאבק על נפש החניך, כדי שלא יתפתה לרעות בשדות זרים, אינו רק מאמץ לנצח בעימות עיוני. החניך נמשך להיכן שמבעבעים חיים, להיכן שמפכה אמונה כי דרך כאן יצמח עולם טוב ונכון יותר. לכן, אם החינוך בוחר שלא להתמודד עם תסיסות ההווה, הריהו משדר רוח תבוסה ויאוש נסתר. המתבקש הוא, איפֹה, כי ננקז את כל עמדות היסוד העמוקות שלנו, ואת כל המחשבות הרחבות, ואת כל החלומות הארוכים, אל ההווה - אשר הוא זירת המפגש עם מה שנגדו (וכידוע, בפנימיות, המתעמת עצמו בא להתעמת כדי להגאל) - אל עין הסערה.
____________________
ישראל אריאל הוא ר"מ בישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר