בתי משפט לחוקה

מסמך היסוד החוקתי כולל את ההסדרים היסודיים המכוננים את המוסדות השלטוניים של היחידה המדינית, את תפקידיהם ואת מערכות היחסים ביניהם. היחסים החוקתיים מוסדרים בדרכים שונות ובצורות שונות. לעתים במסגרת מסמך יסוד כתוב המתקבל בהליך מיוחד ובאמצעות מנגנון מיוחד, לעתים במסגרת המוסד המחוקק הרגיל ובהליך החקיקה הרגיל ולעתים שלא במסגרת פורמלית כלשהי. לעתים כוללת החוקה גם פרק העוסק בהגנה על זכויות האדם והערכים היסודיים של החברה. הגם שלכל מדינה יש חוקה מטריאלית (כלומר כללי יסוד מהותיים ולא בהכרח כתובים), רק לחלק מן המדינות יש חוקה פורמלית (קרי מסמך כתוב אחד או מספר מסמכי יסוד המעוגנים בעוגן סטטוטורי ואשר התקבלו בהליך המקובל לעניין זה). בדרך כלל מקובל לטעון כי רק לחוקה פורמלית יש מאפיינים של עליונות ונוקשות, כלומר תפישת החוקה כניצבת בדרגה גבוהה יותר במדרג היררכי של חקיקה. הטעם העיקרי לקביעתן של נורמות מסוימות כנורמות חוקתיות ובשונה מנורמות אחרות בעלות מעמד נורמטיבי של חוק בלבד יכול לנבוע מן הרצון להבטיח לעקרונות מסוימים יציבות והגנה מפני שינוי באמצעות רוב מזדמן ומן החשש כי בנושאים מסוימים עלול מנגנון החקיקה הרגילה להשיא תוצאות שאינן אופטימליות. כינון נורמות חוקתיות נועד לפיכך להגן הן על הרוב מפני מחטפיו של המיעוט והן על המיעוט מפני עוצמתו הטבועה של הרוב. יש יחידות מדיניות שאינן יכולות לקום בהעדר חוקה פורמלית עליונה ונוקשה המונעת שינויים אשר אינם מקובלים על מרביתו המכרעת של הקולקטיב החברתי. יחידות כאלה הן יחידות פדרטיביות הבנויות ממספר יחידות עצמאיות. הפדרציות אינן יכולות לקום בהעדר הסכמה מוקדמת באשר למערכות היחסים בין היחידות השונות ובינן לבין השלטון המרכזי. זהו המצב במדינות דוגמת ארה"ב, קנדה, שוויץ וגרמניה. במדינות אחרות תהיה נוקשות החוקה ועליונותה נדרשים ככל שגדולים יותר סכנות הדמוקרטיה הרובנית הפשוטה. כך, ככל שהמדינה מאופיינת בגיוון עד כדי זיהוי שסעים ברורים בין חלקים חברתיים שונים המרכיבים את היחידה המדינית, גובר הצורך לקבע את עקרונות היסוד המוסכמים על הכל במסמך ברור, נוקשה ועליון אשר ניתן להגן על תוכנו באמצעים מוסדיים. עניין זה נדרש על מנת להגן מפני שינויים נורמטיביים אשר אינם מקובלים על הכלל (יהא זה המיעוט או הרוב) הגם שהושגו באמצעות המנגנון הפורמלי לקבלת ההחלטות הקולקטיביות.

בהקשר כינונה של חוקה מתעוררת סוגיית קיומו של מוסד לאכיפת הנורמות החוקתיות, מהותו ומהותן של סמכויותיו. הגם שכאמור כל היחידות המדיניות הינן בעלות חוקה מטריאלית לפחות, לא בכולן נתפשים כללי היסוד כבעלי כוח המבטל את האפקטיביות או הקיום של נורמות אחרות הנוגדות אותן. כך, בבריטניה למשל, הנושאת מסורת דמוקרטית וחוקתית ארוכה, אין בנמצא חוקה פורמלית במובן המקובל. יתרה מזו, התפישה החוקתית המקובלת היא שלמערכת בתי המשפט ובכלל זה בית הלורדים הניצב בקודקוד המערכת השיפוטית, אין סמכות פורמלית לבחון ולהגביל את כוחו של המחוקק הראשי במלאכת החקיקה. הסדרים מיוחדים לעניין הביקורת החוקתית, אם קיימים, נקבעים באופן שונה על-ידי חברות שונות. שאלה חשובה בהקשר זה היא אם במקום בו נקבעה עליונותן הנורמטיבית של הוראות החוקה, מערכת בתי המשפט הרגילים היא האורגן הראוי לבחון ולהכריע בדבר טענות על הפרות של הוראות אלה. כאמור, ישנן שיטות בהן לא קיים מנגנון כלשהו לאכיפת הנורמות היסודיות ואלה נתפשות בעיקר כעניין של מוסר פוליטי (כאמור בריטניה). ישנן שיטות המקיימות אבחנה בין מרכיבים שונים של נורמות חוקתיות ומקיימות מנגנון אכיפה לגבי חלק מן המרכיבים בלבד. בשיטות אחרות קיים מוסד מיוחד או הליך מיוחד (או שניהם) המופקדים על הפעלת מנגנון הביקורת בסוגיות של הפרת נורמה חוקתית (מדינות המשפט הקונטיננטלי בעיקר) וישנן שיטות משפט בהן קיימת סמכות כללית לכל בית משפט בכל ערכאה להכריע בשאלות חוקתיות הנובעות מן הסכסוך המובא להכרעתו (כאלה הן ארה"ב וקנדה למשל). בארה"ב ובקנדה אין בנמצא מערכת עצמאית של טריבונלים חוקתיים או אורגן מרכזי אחד שזהו תפקידו. ככלל, לכל בית משפט במערכת השיפוטית נתונה סמכות לדון ולהכריע בסוגיות של דיני החוקה כאשר על-פי המקובל בהיררכיה השיפוטית הפסיקה המכרעת שמורה לבית המשפט העליון בשיטה. למרות זאת חשוב להדגיש כי מאפייני שיטות המשפט הן בארה"ב והן בקנדה והעובדה שבשתי המדינות קיימת מערכת חקיקה פדרלית בצד חקיקה מקומית ומערכת מורכבת של בתי משפט של השלטון הפדרלי בצד מערכות מקומיות מביאה למצב שבמרבית המקרים בית המשפט העליון במערכת מתפקד בפועל כבית משפט לעניינים חוקתיים אשר מתמקד הן בנושאים של הסדרת מערכות היחסים בין רשויות השלטון ובין המחוזות השונים לבין השלטון המרכזי ובשאלות של הפרת זכויות יסוד חוקתיות. במדינות המשפט הקונטיננטלי מצב ברור יותר. על-פי המקובל במדינות אלה קיימת ככלל, הפרדה וביזור בין מערכות שיפוטיות שונות המוסמכות לדון בסוג עניינים מסוים ובו בלבד. כך, קיימות מערכות היררכיות נפרדות לשיפוט פלילי, אזרחי ומינהלי (ובמקרים מסוימים קיימת חלוקה משנית מורכבת עוד יותר). במדינות פדרציה המצב השיפוטי מורכב יותר וכולל מערכות שיפוט פדרליות ומערכות מחוזיות. החשוב לענייננו הוא שבמרבית מדינות אלה קיים טריבונל מיוחד שעניינו הכרעה בסכסוכים חוקתיים. יתרה מזו, ראשית שנות התשעים וכינונן מחדש של מדינות עצמאיות במרכז ומזרח אירופה (רומניה, פולין, צ'כיה, סלובניה כדוגמאות) ובדרום אפריקה ניתן לראות מגמה ברורה וכמעט אחידה של אימוץ חוקות פורמליות בצד כינון טריבונלים חוקתיים בעלי סמכויות ייחודיות. במקרים רבים נתונה לאורגנים הפוליטיים עדיפות במינוי חברי הטריבונלים. במקרים מסוימים לא נדרש שחברי הטריבונל יהיו בעלי השכלה משפטית כלל (צרפת כדוגמה קיצונית) . יש הטוענים כי הפקדת מנגנון הביקורת החוקתית בידי בתי המשפט הרגילים הוא מרכיב חיוני והכרחי במסגרת האיזון הראוי בין רשויות השלטון השונות. בניגוד לכך יש הטוענים כי לבתי המשפט אין יתרון מיוחד בהקשר הביקורת החוקתית דווקא הגם שראוי שמנגנון הביקורת יהיה חיצוני ובלתי תלוי ברשויות המשטר. לצורך עניין זה יש לבחון את יתרונותיו היחסיים של המנגנון השיפוטי המקובל. יש להבחין בין ההגנה על שלטון החוק לבין ההגנה על הנורמות החוקתיות. עקרון ההגנה על שלטון החוק נועד להבטיח שרשויות השלטון לא יפעלו מחוץ לסמכויות הנתונות להן, בעוד שעקרון ההגנה החוקתית נועד להגביל בראש ובראשונה את המחוקק הראשי בשימוש בסמכויותיו. במובן זה שונה הביקורת על פעולות המינהל הציבורי (המשפט המינהלי) מן הביקורת על פעולותיו של המחוקק הראשי עצמו (המשפט החוקתי). אין ספק שהכרעה בסוגיות של פגיעות קונקרטיות בזכויותיהם של פרטים יכולה ליפול במסגרת הפעילות המקובלת אשר לבתי המשפט יש יתרון יחסי בהם בשל המיומנות המקצועית, הכישורים והניסיון. לעניין זה נוספת לגיטימציה ציבורית רחבה הנובעת מן ההכרה ביתרון זה (למרות חוסר הסכמה לעתים עם הכרעות קונקרטיות בעיקר במקרים בהם ההגנה על זכויות המיעוט נתקלת בהתנגדות מצדו של הרוב). מן הצד השני יש לבחון האם במסגרת הדיון בסוגיות חוקתיות רחבות ומופשטות ובשאלות של ערכי היסוד של השיטה, שמור למערכת השפיטה הרגילה אותו יתרון יחסי או שמא ראוי שמנגנון הביקורת יהיה אמון על אילוצים אשר במצב רגיל אינם קיימים בפעילות השיפוטית המקובלת. בעיקר מדובר באילוץ המחייב שהכרעתו של מנגנון הביקורת המגביל את כוחו של המחוקק הראשי (הנהנה מכוח עקרונות היסוד הדמוקרטיים מאמון רוב הציבור) בשם עקרונות היסוד וערכי היסוד החוקתיים תזכה בתמיכה ציבורית רחבה אשר תתיישב עם העובדה שהכרעתו נשענת אמנם על עקרונות חוקתיים המקובלים על הכל. אם מקובל לומר שתפקידם של בתי המשפט הרגילים הוא להכריע בסכסוכים על-פי הוראות החוק ותוכנו הרי שהטריבונל החוקתי בוחן את טיבו של החוק ואת התאמתו ל'טוב' הקולקטיבי כפי שנקבע בהוראות היסוד החוקתיות. אם בית המשפט הרגיל הוא שליחו של החוק ושל שלטון החוק, הטריבונל החוקתי בוחן את טיבו של החוק לאור עקרונות וערכים יסודיים יותר. להלן מדגם משווה של מדינות דמוקרטיות בעלות טריבונל לעניינים חוקתיים.

הטריבונל החוקתי מורכב מחמישה עשר שופטים מהם חמישה נבחרים על-ידי נשיא הרפובליקה, חמישה על-ידי שני בתי הפרלמנט במשותף וחמישה על-ידי חברי בית המשפט העליון האזרחי ובית המשפט העליון המינהלי במשותף. כל חברי הטריבונל חייבים להיות בעלי השכלה משפטית ולהיבחר מבין שופטים ושופטים בדימוס של בתי המשפט העליונים במדינה, אנשי האקדמיה המשפטית ומשפטנים בעלי ותק של עשרים שנה לפחות. חברי הטריבונל נבחרים לתקופת כהונה אחת של תשע שנים ללא אפשרות הארכה. חברי הטריבונל בוחרים מביניהם את נשיא הטריבונל לתקופת כהונה של שלוש שנים שניתן להאריכה בתקופות נוספות. בית המשפט נתפש כגוף שיפוטי מקצועי בעל בולטות פוליטית נמוכה וללא פניות. מרבית הכרעותיו נמסרות בפסקי דין המנומקים בקצרה בלבד וללא ציון עמדות רוב ומיעוט. סמכויות הטריבונל כוללות: 1. סמכות לשלול תוקפם של חוקים שאינם עומדים בתנאי הוראות החוקה; 2. הכרעה בסכסוכים על רקע סמכויות חוקתיות בין רשויות השלטון השונות הן במישור הפדרלי והן במישור האזורי; 3. הכרעה בעתירות להדחת הנשיא בגין הפרת חובותיו על-פי הוראות החוקה

רות גביזון, המהפכה החוקתית - תיאור מציאות או נבואה המגשימה את עצמה?, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1998 שחר גולדמן, הרפורמה המוצעת במערכת בתי המשפט - יתרונות מול סכנות, המכון הישראלי לדמוקרטיה, נייר עמדה מספר 15, 1999 Martin Shapiro, Courts: A Comparative and Political analysis (Chicago, 1981) Mauro Cappelletti, The Judicial Process in Comparative Perspective, Clarendon Press, 1989 Nigel Foster, German Legal System and Laws, 1996 Henry Abraham, The Judicial Process, 1993

הטריבונל החוקתי הינו אורגן עצמאי המנותק ממערכת בתי המשפט הרגילים אשר אף היא מאופיינת במידה גבוהה מאוד של התמחות וביזור למערכות שיפוטיות הנפרדות לפי עניינים שונים הן במישור הפדרלי והן במישור מדינות המחוז העצמאיות (כך קיימים, בין היתר מערכות היררכיות של בתי משפט אזרחיים ומינהליים שאינם מוסמכים לדון בסוגיות חוקתיות). מבנה הטריבונל החוקתי וסמכויותיו נקבעו בחוקה הגרמנית (חוק היסוד). על-פי החוקה, הטריבונל הוא הגוף העליון להגנה על החוקה. סמכויותיו כוללות ביקורת ופיקוח על כל יתר רשויות השלטון, הכרעה באשר לסמכויותיהם לאור הוראות החוקה וכוח לבטל תוקפם של חוקים הנוגדים את הוראות החוקה. הטריבונל עצמאי הן במעמדו, בגיוס כוח האדם והן במקורות התקציב שלו (נשיא הטריבונל עצמאי בקביעת תקציב הארגון). הטריבונל פועל בשני פנלים בני שמונה חברים כל אחד. לכל אחד מן הפנלים סמכויות הכרעה בנושאים שונים. העתירות מוגשות הישר לטריבונל החוקתי שהכרעתו סופית ואינה ניתנת לערעור. מחצית מחברי הטריבונל נבחרים בידי הבית העליון הפדרלי ומחצית על-ידי הבית התחתון. בשני המקרים נדרש רוב מיוחס של שני שליש מן החברים לאישור הבחירה. על מועמד לטריבונל להיות בעל אזרחות, בן ארבעים לפחות ובעל כישורים לכהן כשופט במערכת השפיטה. שלושה מבין חברי כל פנל של הטריבונל החוקתי חייבים להיבחר מבין שופטי בתי המשפט הפדרליים העליונים על מנת להבטיח כשירות וניסיון מקצועי בפעולת הטריבונל. נשיא הטריבונל וסגנו נבחרים על-ידי שני בתי הפרלמנט ברוב של שני שליש מן החברים בכל בית. תקופת הכהונה של כל חבר מוגבלת לשתים עשרה שנים ללא אפשרות הארכה. סמכויות הטריבונל כוללות בין היתר: 1. פיזור מפלגות פוליטיות שמצען נוגד את עקרונות היסוד החוקתיים (על-פי עתירה שהוגשה על-ידי כל אחד מבתי הפרלמנט, הממשלה הפדרלית או ממשלת מחוז אם מדובר במפלגה מחוזית). יודגש שכל עוד לא פיזר הטריבונל את המפלגה, נתונה לה חירות מלאה לפעול; 2. פיקוח על תהליך הבחירות לבית התחתון על מנת להבטיח את טוהר הבחירות ואת מימוש הזכויות הפוליטיות של הציבור לבחור ולהיבחר; 3. סמכות הכרעה בעתירות להדחת נשיא המדינה או שופטים בשל הפרת החובות המקצועיות. הסמכות להגשת עתירות להדחה נתונה לבית התחתון הן לעניין הנשיא והן לעניין שופטים במערכת השיפוטית הפדרלית. הסמכות לעתירות להדחת שופטים במערכת המחוזית נתונה לפרלמנטים של מדינות המחוז; 4. הכרעה בסכסוכים בין רשויות שלטוניות לעניין סמכויות לפי הוראות החוקה; 5. ביקורת שיפוטית לעניין התאמת תוכנם של חוקים להוראות החוקה. סמכות ההכרעה כוללת הן חקיקה פדרלית והן חקיקה של מדינות המחוז. הסמכות להגיש עתירה בעניין זה מוגבלת לממשלה הפדרלית או לשליש מחברי הבית התחתון ולממשלת המחוז ולשליש מחברי הפרלמנט המחוזי בהתאמה; 6. הכרעה בעתירות לפגיעה בזכויות היסוד החוקתיות על-ידי רשות שלטונית. כל אדם או גוף משפטי רשאי להגיש לטריבונל עתירה בתחום זה.

הטריבונל לענייני חוקה הוקם ב - 1994 בהתאם להוראות חוקת הביניים שכוננה ב - 1993 והחוקה הקבועה של 1996. בית המשפט מורכב מ - 11 שופטים שנבחרים לתקופת כהונה אחת של 12 שנים (או עד גיל שבעים, לפי המוקדם). נשיא הטריבונל וסגנו מתמנים על-ידי נשיא המדינה בהתייעצות עם ראשי סיעות המיוצגות באסיפה הלאומית ועם הוועדה למינוי שופטים (הדומה במהותה לוועדה למינוי שופטים בישראל) (לשם השוואה, מינוי נשיא בית המשפט העליון וסגנו אינם מצריכים התייעצות בראשי סיעות פוליטיות). יתר חברי הטריבונל החוקתי מתמנים על-ידי הנשיא בהתייעצות עם נשיא הטריבונל ועם ראשי סיעות המיוצגות באסיפה הלאומית מתוך רשימה רחבה של מועמדים שמגישה הוועדה למינוי שופטים (לשם השוואה מינוי שופטים למערכת הרגילה מצריך התייעצות בוועדה למינוי שופטים בלבד ולא בראשי סיעות פוליטיות). על-פי הוראות החוקה לפחות ארבעה מבין חברי הטריבונל חייבים להיות בעת מינויים שופטים מכהנים במערכת בתי המשפט הרגילים. הטריבונל החוקתי הוא הערכאה העליונה להכרעה בעניינים חוקתיים (במקביל קיים בית המשפט העליון הניצב בראש מערכת בתי המשפט הרגילים ותפקידו לדון בערעורים על הכרעות הערכאה שתחתיו). דיון בטריבונל החוקתי נשמע בפני שמונה שופטים לפחות (בפועל, בפני כל ההרכב). כתבי הטענות מוגשים בכתב ובצדם הנמקות בעל פה. אין הגשת ראיות וחקירת עדים. ההחלטות מתקבלות על-פי הכרעות רוב ומיעוט מנומקות וכל שופט חייב לציין את הכרעתו (אין הכרעות אנונימיות). כל רשויות השלטון ובכלל זה בתי המשפט כפופים להכרעת הטריבונל. לטריבונל הכוח להכריז על בטלות דבר חקיקה של הפרלמנט אם זה נוגד את החוקה ולפקח על פעילות רשויות השלטון בהתאם להוראות החוקה. עיקר תפקידו של בית המשפט נסב על סוגיות בעלות חשיבות חוקתית עקרונית ורחבה: 1. סכסוכים בין רשויות השלטון במישור הפדרלי ובמישור הפרובינציאלי הנסבים על סוגיות של סטטוס חוקתי, סמכויות ופונקציות של הרשויות; 2. קביעת חוקתיות של הצעת חוק פדרלית או פרובינציאלית; 3. הכרעה באשר לחוקתיות תיקונים לחוקה; 4. הכרעה באשר לטענות בדבר כשל במילוי תפקידי הנשיא או הפרלמנט הפדרלי לאור הוראות החוקה; 5. אשרור חוקות של הפרובינציות. חשוב להדגיש כי בעניינים המעוררים שאלות של הפרת זכויות אדם קונקרטיות ובסכסוכים בין האזרח לרשות נדונים בדרך כלל על-ידי מערכת בתי המשפט הרגילים. הטריבונל החוקתי מעורב בסוגיה בדרך של ערעור ברשות. ראשיתו של התהליך בהגשת עתירה לערכאה המתאימה במסגרת מערכת בתי המשפט הרגילים. רשימה רחבה של אנשים פרטיים, ארגונים ורשויות ציבוריות רשאים להגיש עתירה בעניין הפרת נורמה חוקתית. במידה ובית המשפט הרגיל (ובכלל זה בית המשפט העליון) הכריע בעד ביטול דבר חקיקה הנוגד את הוראות החוקה מועברת העתירה להכרעה סופית של הטריבונל החוקתי. במידה ובית המשפט הרגיל הכריע שלא לקבל את העתירה ניתן להגיש בקשת ערעור לטריבונל החוקתי אשר אינו חייב להיענות. בנוסף, שליש מחברי הפרלמנט הפדרלי ושליש מחברי מוסדות החקיקה של הפרובינציות רשאים לבקש את חוות דעתו של הטריבונל החוקתי באשר לחוקתיות הצעת חוק הנתונה בדיוני חקיקה. באותו אופן רשאים הנשיא או ראש כל פרובינציה לבקש את חוות דעתו של הטריבונל החוקתי עם קבלת החוק וקודם לחתימת הקיום שלהם ולכניסתו של החוק לתוקף.

הטריבונל החוקתי מורכב מחמישה עשר חברים הנבחרים על-ידי נשיא המדינה בהסכמת הפרלמנט. נשיא הטריבונל וסגניו נבחרים על-ידי נשיא המדינה בלא צורך בהסכמת המוסד הפוליטי. תקופת הכהונה של החברים היא עשר שנים אשר ניתן להאריכה בתקופות נוספות. תנאי הכשירות לכהונה כוללות גיל ארבעים לפחות, אזרחות, השכלה משפטית ובכלל זה פעילות בתחום המשפט במשך עשר שנים לפחות. חבר הרשות המחוקקת או חבר הרשות המבצעת רשאים להתמנות לטריבונל החוקתי אם מחזיקים בכישורים הנדרשים. עם המינוי נפסקת כהונתם הקודמת. סמכויות הטריבונל כוללות : 1. מתן חוות דעת מחייבות באשר להתאמת הצעות חקיקה להוראות החוקה; 2. הכרעה באשר להתאמת הוראות חוק להוראות החוקה (על-פי עתירה המוגשת על-ידי הנשיא או קבוצת חברי פרלמנט); 3. הכרעה בשאלות חוקתיות המתעוררות בעת דיון שיפוטי רגיל (על בית המשפט הדן בעניין להעביר את הסוגיה להכרעת הטריבונל); 4. הכרעה בעתירות אזרחים לעניין פגיעה מצד רשויות שלטוניות בזכויות היסוד החוקתיות שלהם (הטריבונל נדרש לעתירות אלה רק מקום בו התמצו כל ההליכים האפשריים האחרים); 5. הכרעה בעתירות של מפלגות פוליטיות לעניין הגבלת החופש הפוליטי שלהן על-ידי רשויות הממשל; 6. דיונים בעתירות להדחת הנשיא

הטריבונל החוקתי מורכב מחמישה עשר חברים הנבחרים על-ידי נשיא המדינה בהסכמת הפרלמנט. נשיא הטריבונל וסגניו נבחרים על-ידי נשיא המדינה בלא צורך בהסכמת המוסד הפוליטי. תקופת הכהונה של החברים היא עשר שנים אשר ניתן להאריכה בתקופות נוספות. תנאי הכשירות לכהונה כוללות גיל ארבעים לפחות, אזרחות, השכלה משפטית ובכלל זה פעילות בתחום המשפט במשך עשר שנים לפחות. חבר הרשות המחוקקת או חבר הרשות המבצעת רשאים להתמנות לטריבונל החוקתי אם מחזיקים בכישורים הנדרשים. עם המינוי נפסקת כהונתם הקודמת. סמכויות הטריבונל כוללות : 1. מתן חוות דעת מחייבות באשר להתאמת הצעות חקיקה להוראות החוקה; 2. הכרעה באשר להתאמת הוראות חוק להוראות החוקה (על-פי עתירה המוגשת על-ידי הנשיא או קבוצת חברי פרלמנט); 3. הכרעה בשאלות חוקתיות המתעוררות בעת דיון שיפוטי רגיל (על בית המשפט הדן בעניין להעביר את הסוגיה להכרעת הטריבונל); 4. הכרעה בעתירות אזרחים לעניין פגיעה מצד רשויות שלטוניות בזכויות היסוד החוקתיות שלהם (הטריבונל נדרש לעתירות אלה רק מקום בו התמצו כל ההליכים האפשריים האחרים); 5. הכרעה בעתירות של מפלגות פוליטיות לעניין הגבלת החופש הפוליטי שלהן על-ידי רשויות הממשל; 6. דיונים בעתירות להדחת הנשיא

מועצת החוקה מורכבת מתשעה חברים שמתמנים לכהונה בת תשע שנים, ללא אפשרות הארכה. שלושה ממונים על-ידי הנשיא, שלושה על-ידי יו"ר המועצה הלאומית ושלושה על-ידי יו"ר הסנאט. בנוסף, כל מי שכיהן כנשיא הרפובליקה מתמנה אוטומטית בסיום תפקידו כחבר במועצת החוקה לשארית ימיו (אלא אם ויתר, כמקובל). יו"ר המועצה מתמנה על-ידי נשיא הרפובליקה. התנאים ההכרחיים לכהונה - גיל 18 לפחות ואזרחות מלאה. אין צורך בהשכלה משפטית. בפועל המרכיב העיקרי במינוי הוא הזיהוי הפוליטי של המועמד. מאז ומעולם רובם של חברי המועצה היו פוליטיקאים מקצועיים וממילא מזוהים פוליטית. הלכה למעשה נבחרים החברים למועצה בשל זהותם הפוליטית. כיום לפחות שמונה מתוך תשעת החברים הם פוליטיקאים. במקרים ספורים בלבד מונו למועצה שופטים מקצועיים. במקרים בהם מונו מומחים למשפט ואנשי האקדמיה המשפטית היו אלה ברוב המקרים פרלמנטרים לשעבר ובכל מקרה אנשים שזהותם הפוליטית חשופה לציבור. שיטת המינויים, המינויים בפועל והתפקוד השוטף של המועצה זכו תמיד לביקורת חריפה הן מצידה של מומחים למשפט ציבורי והן מצדם של פוליטיקאים בשל ליקויים חמורים בתפקוד וחוסר הכרת המאטריה המשפטית ובעיקר נוכח הפעלתנות הרבה של המועצה והשפעתה על החקיקה ונוכח האקטיביזם שהיא מפגינה. על-פי הוראות החוקה הנשיא, ראש הממשלה, יו"ר המועצה הלאומית, יו"ר הסנאט וכן ששים חברי פרלמנט או ששים חברי סנט רשאים להגיש להכרעת מועצת החוקה כל חוק שהתקבל לצורך בחינת חוקתיותו. הכרעת המועצה בתוך חודש (או שבוע אם הוכרז כדחוף), סופית ובלא זכות ערעור. המועצה מחזיקה בסמכויות: 1. לבחון את התאמתם של חוקים להוראות החוקה של הרפובליקה החמישית; 2. להכריע בסכסוכים בין הממשלה ובתי הפרלמנט מקום בו הממשלה טוענת שהפרלמנט חרג מסמכויותיו; 3. לקבוע אם מחויבות בינ"ל שצרפת קיבלה על עצמה עומדת בסתירה להוראות החוקה הצרפתית (הסמכות לבקשה מסוג זה אינה נתונה לחברי בתי הפרלמנט); 4. לפקח על הליכי בחירת הנשיא; 5. להכריע בסוגיות הנוגעות להליכי הבחירות לפרלמנט; 6. לפקח על הליכי משאלי עם; 7. לבחון את התאמתן של תקנות והוראות תקנוניות של הפרלמנט להוראות החוקה;